אני לא מקנא באויבים שלנו. כמי שפוסע יותר משני עשורים בשבילים העקלקלים של המודיעין והאסטרטגיה אני מנסה לפעמים לדמיין איך זה להסתכל מהצד שלהם אל עבר הצד שלנו. כולם יודעים לספר שסינואר מכיר אותנו יותר טוב ממנו. שיש לו עברית מעולה, שהוא צופה וקורא אותנו במקור. נהוג להגיד דברים דומים על נצראללה. הנקודה היא שלקרוא במקור זה יתרון אבל ממש לא ערובה להבנה. רובנו רואים ודוברים אנגלית ברמה שוטפת ועדיין לא מצליחים להבין את הניואנסים של התרבות האמריקאית ובטוח שלא את זו הבריטית. הדברים החשובים ביותר בהבנה של מכלול לאומי הם בהגדרה סמויים מהעין, אפילו למי גדל בתוך נימי הנימים של אותה תרבות.

אנחנו מתקשים להבין את בני הזוג שלנו, את הילדים שלנו, ולכן היומרה שנבין את האויבים שלנו מופרכת מיסודה. אבל עדיין אני חש שהאתגר שלהם הרבה יותר מורכב מאשר האתגר שלנו. אפילו אם נבחן שאלה פשוטה שאני בטוח שעלתה על שולחנם: האם המחאה בישראל בשנה האחרונה היא סממן לעוצמה או לחולשה לאומית? האם ישראל היא חברה חילונית או דתית? זכור לי שבמשך שנים בחומרי ההסברה של חזבאללה מול ישראל כשהם רצו לעורר הזדהות בצד הישראלי הם היו שמים תמונות של המון חרדים. למשל של כנסים של אל-המעיין. זה היה מבט של איך הם רואים אותנו שהעלה בעיקר גיחוך. את חומרי ההשפעה של חמאס אנחנו מזהים עוד לפני טעויות התחביר בעזרת הפונט הלא מותאם. אלו ניואנסים מאוד דקים של היכולת לזהות אם אתה מבפנים או בחוץ. 

אחרי מלחמת יום הכיפורים רווחה הטענה שאם באמ״ן היו קוראים יותר שירה מצרית לא היינו נכשלים בהתרעה. זו טענה מאוד חביבה, אבל קשה לדעת אם יש בה ממש. חיים גורי, שבשירה וודאי הבין, התבטא כך פעם בראיון בהארץ:

"אחריה באה מלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמת קיום, והשתתפתי בה כקצין חינוך באוגדת שריון בסיני. הייתי אז בן 50. בדצמבר 77' ביקרתי בפעם הראשונה בחיי במצרים. הגעתי עם משלחת של עיתונאים ישראלים שנסעה לקהיר לאחר ביקור סאדאת בירושלים. פגשתי שם אינטלקטואל מצרי ידוע, ד"ר חוסיין פאוזי, דיברנו על מלחמות ישראל-מצרים. הוא אמר שההתקפה המצרית על ישראל במאי 48' היתה פשע היסטורי. אחר כך הוסיף משפט שלא אשכח: 'בששת הימים השפלתם אותנו, נשותינו בושו בנו, בנינו בזו לנו. אילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה אחרי 67' – הוא היה יודע שאוקטובר 73' הוא בלתי נמנע. כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה'.

בדצמבר 77' ביקרתי בפעם הראשונה בחיי במצרים. הגעתי עם משלחת של עיתונאים ישראלים שנסעה לקהיר לאחר ביקור סאדאת בירושלים. פגשתי שם אינטלקטואל מצרי ידוע, ד"ר חוסיין פאוזי, דיברנו על מלחמות ישראל-מצרים. הוא אמר שההתקפה המצרית על ישראל במאי 48' היתה פשע היסטורי. אחר כך הוסיף משפט שלא אשכח: 'בששת הימים השפלתם אותנו, נשותינו בושו בנו, בנינו בזו לנו. אילו המודיעין הישראלי היה קורא את השירה המצרית שנכתבה אחרי 67' – הוא היה יודע שאוקטובר 73' הוא בלתי נמנע. כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה'.ואנחנו לא קראנו. ולא קוראים גם היום. אילו היינו קוראים היום, היינו מבינים שהערבים השתנו.״

קצין מודיעין חייב לקרוא שירה

כך או כך, אמ״ן לא ממש פספס את הלך הרוח המצרי וחוסר הנוחות העמוק של המצרים עם המציאות שנוצרה. את בעיות היסוד בהערכת אמ״ן אז צריך לחפש קודם כל באי הבנת ההשתנות האופרטיבית בצבא מצרים. לא בטוח ששירה היתה מסייעת בהבנת ההשתנות הזו. אבל דווקא מול המערכה הנוכחית נראה שאמ״ן פספס לגמרי את הבנות העומק על היריבים שלנו. אני לא בטוח שאנשי חמאס כותבים שירה, אבל אם היתה כזו בטח שלא קראנו אותה. הפספוס לא בא בחלל הריק – בכתבות האופי שעשו לאביב כוכבי לקראת תפקידו כרמטכ״ל הוא תואר כמי שבשיבתו כראש באמ״ן

״ביקש לחולל מהפכה, בעקבות מחדלי המודיעין במלחמת לבנון השנייה. הוא סבר שהאגף צריך לעסוק פחות בשאלות כמו הלך הרוח הפלסטיני בנוגע למשא ומתן עם ישראל ויותר באיתור חוליות מחבלים ורקטות בשטח״.

כוכבי לא המציא את השיטה כאן. ראש אמ״ן שלפניו כבר היטה את האיזון ממיקוד בהבנת המציאות והיריב לעיסוק בפיתוח תיקי מטרות לתקיפה. אבל השאלה כאן היא לא הם אלא אנחנו – מה היה מגלה חמאס לו היה קורא יותר שירה ישראלית? באמת רחמי על איש המודיעין בצד השני. 

מי גילה רז זה לבני

בשנים האחרונות אנשי מודיעין אוהבים להבחין בין סודות ומסתורין. סוד הוא פריט מידע מוחבא. אם נגיע אליו – בכספת החתומה שהוא נמצא בה – נוכל להתמודד עם משמעות המידע. מסתורין הוא התהוות שטרם התממשה. השאלה אם חמאס תעלה בבחירות איננה סוד אלא מסתורין. אבל לצד שני אלו יש גם רזים – רכיבי מידע שהם ידועים לרבים אך סמויים מעיניהם. העבודה לגילוי הסוד לעולם לא  תחשוף בפינינו את הרז. הרז נחשף במגע עמוק ובעבודת פרשנות מאומצת.   

לטובת העמדת הבעיה אני רוצה להסתכל שניה בסינגל החי שיצא מתוך ההופעה של שלומי שבן וברי סחרוף ״האזרח האחד/ריבונו של עולם״. זה קטע שיוצא על בסיס ואל תוך מציאות המלחמה שאנחנו נמצאים בה. סחרוף גאל לפני יותר מ-20 שנים את השיר הקשה של בארי חזק שנהרג במלחמת יום הכיפורים. שלומי שבן פרסם את האזרח האחד שנים ספורות מאוחר יותר. תקיעת השופר מחברת את הימים הנוראים פנימה. השיר התת-הכרתי של שבן, שמתחיל בתיאורו כחלום, שוזר את מציאות החיים הבנאלית שלנו (״הקניון הגדול״) לתוך אפוקליפסה ישראלית מבעיתה ומגוחכת.

השיר של שבן נבנה במבנה אלתרמני ומלא חיבורים למגש הכסף (האזרח האחד /  הנס האחד ; התיכון הישן סתם דומה לעצמו / היא לטקס תיכון) ולפגישה לאין קץ (הרחוב הוא פרוזדור בגוון חלבי / עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל). שבן ממשיך כאן את הקלאסיקה של אזכורים מודרניים מינוריים שעושים קציצות מהדרמטיות של אלתרמן. בניגוד למגש הכסף בו הפרטים נופלים למרגלות האומה אצל שבן הוא מתעורר לאומה שבה נותרו רק חיילים והוא האזרח האחרון שנותר. ההיפוך הושלם ובסוף הבנאליה של האב על ערמת העיתונים צועק לו ״התפקד״. שבן נחשף בשיר הזה שוב כחושף הגדול של תת ההכרה הקולקטיבי שלנו. כמעט מאיר אריאל של ימינו. תרגיל בהתעוררות שבא חצי עשור מאוחר יותר, וכמו כנען (12 המרגלים) המופתי. בכולם השפה הצבאית מתגלה כבייסליין של הנפש הקולקטיבית שלנו, המצע שממנו אפשר לפרש את כל הקיום, ולחזור לחוסר המובנות שלו. 

השיר המצמרר של בארי חזק ׳ריבונו של עולם׳ (שדומה כי נעלם למשך רוב השיר), מערבב את השפה הצבאית, חסרת הפנים והמוכרת כל כך לישראלי עם הכמיהה לאזרחות – החייל איננו נשמע כי הוא בהאשמה ש״שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה״ וממשיך – ״ אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ לָמָּה / אַתָּה כֹּה רַכְרוּכִי, לָמָּה אַתָּה תָּמִיד / אֶזְרָחִי״. האזרחיות מובילה גם לפגיעות המתממש בשיר, כאילו מי שאינו אזרחי אינו נפגע. ושוב במפגש של הצבא עם האדם הפנים של האדם נמחקות: ״בַּמַּכַּ"ם / לֹא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ״. 

אחת התיאוריות בחקר העברית ומקורותיה, בין אלו שטוענים לרצף היסטורי מתפתח מהתנ״ך ועד לימינו ובין אלו הטוענים שהישראלית היא שפה שהומצאה מתוך הרוסית והיידיש, טוענת שהעברית מבוססת על ׳יסודות מתרוצצים׳ מתוך כלל התקופות. היינו יכולים למשל לחשוב שכל שביטוי יהיה קדום יותר הוא יהיה פחות בשימוש או במשלב גבוה יותר (למשל you מול thou באנגלית). אבל אנחנו רואים שבפועל אין שום שיטתיות כזו (חיים רוזן מדגים את זה באמצעות העובדה שהעץ המקראי שגור יותר מהאילן של תקופת המשנה שהוא ביטוי במשלב גבוה יותר). במידה רבה יש כאן תשתית לדיון כאוטי ביסודות השפה. באותו אופן הישראליות היא מרחב היסודות המתרוצצים. כמות הרבדים בתוך שיר אחד מתוך הופעה של מוזיקה פופולארית היא כזו שמקריסה את היכולת שלנו בכלל להלך על מבנה לוגי. אין איש מודיעין בצד השני שיכול להבין את המכלול הזה. 

החיבור בין השירים, למרות התמה הדומה, קשה מאוד. הדרך היחידה לערוך אותו היא בדואט – הצעיר, הנושך, המסחרי, דל השפה, פוגש את הותיק, המרוחק, הפיוטי. ובלב המפגש האמונה: מחד בארי עם ״אני מלא אמונה שלא יגיע ולא יחזור״ ושבן – ״מי היה מאמין כך באמצע מחר״. האם זהו רגע של כפירה? תיאור האלוהים הנעלם, ההופך לנושא או למושא הקדיש עם דמעות החורף? האם הוא נוכח או נפקד? ואנחנו – אנחנו חברה אזרחית או חברה מגויסת? אנחנו מתאבלים על מה שהיינו או חוגגים את מי שהננו? וכל העצב הזה, שהוא שכבות על גבי שכבות של עצב ואמונה וכפירה, מתמוסס לתוך המציאות המבעיתה, המגוחכת והמרהיבה שאנחנו חיים בה ברגע הזה.