אחת התגובות שחוזרת בסערה זוטא של מפקד 8200 (ג״נ וכו׳) היא ״מתי היה לו זמן לכתוב ספר״. וזו אכן הבעיה.

הספר נכתב ופורסם לפני תפקידו בזמן תקופת לימודים בארהב.
אבל מיכל כמו שאת יודעת אם לרמטכל יש זמן לכתוב ספר תוך כדי תפקיד אז מה יגידו אזובי….

— רונן מנליס – Ronen Manelis (@RonenManelis) April 7, 2024

הסערה הנוכחית סביב 8200 (ששום דבר בה לא אותנטי ותמיד כדאי לנסות להבין מי מרוויח מהעניין) מגלה משהו עמוק מאוד עלינו. הרי הסיפור מאוד ברור לכאורה: היחידים שצלצלו בפעמוני ההתרעה היו אנשי 8200. האותות שהיחידה הביאה אפשרו את ניסוחו של מסמך חומת יריחו המפורסם מצד אחד וגם את דיוני הלילה של ה-6-7 מהצד השני. והמערכת בכללותה גם פעלה לאור האותות הללו: על בסיסם הוקפצו מפקדי הגזרה, הועברו עוד 2 זיקים למרחב עזה ונפרס צוות יחידת ההתערבות המיוחדת המיוחדת של השב״כ. כך המערכת תפסה את האיום וכך היא חשבה שהיא נותנת לו מענה מספק. ואם 8200 היא יחידת איסוף (ולא יחידת הערכה) היא לגמרי עמדה בתפקידה – היא הביאה את המידע ואפילו נלחמה שיאזינו לו. גם הטענה של אילנה דיין ש״מסמך ההתקפה של חמאס ישב בשרתי 8200 ואף אחד לא הרים את המתג״ – הרי מי שאמור ״ללחוץ על הכפתור/להרים את המתג״ הם קודם כל אנשי המודיעין שחוקרים על בסיס המידע הזה ולא אנשי האיסוף ב-8200. במערכות המודיעין של 2023 אף ידיעה לא שוכבת בשרת ו׳מחכה שירימו את המתג׳, המידע מחייב שיחפשו אותו, אבל המערכת בכלל לא התעניינה בשאלה הזו.

ולכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה אנחנו עוסקים בצורה כל כך אובססיבית ביחידה. הבחינה של ועדת אגרנט את המודיעין נסוב קודם כל על אחריות ר׳ אמ״ן, ראש חטיבת המחקר באמ״ן (הגוף המודיעיני המרכזי של ישראל), סגניו, ראשי הענפים בחטיבה וקמנ״י הפיקודים. אבל במקרה שלנו נראה שהכישלון שלנו בהבנת החמאס היה כל כך קולוסאלי שאין אפילו זנב מודיעיני לרדוף אחריו: פשוט לא הבנו וזהו. זה לא כישלון אישי, זה לא סיפור לינארי קונקרטי. אחראים עליו עשרות, אולי מאות אנשים. הוא גם לא מתוחם לגופי המודיעין – גופי המדיניות הביטחוניים, מכוני המחקר העוטפים אותם, בכירי המערכת המדינית והצבאית – כולם חלק מאותה אי הבנה בסיסית.

אבל למול אי ההבנה הבסיסית הזו שאי אפשר אפילו להתחיל להבין 8200 מספקת סיפור טוב עם עלילה ברורה: היה סיכוי להינצל ופספסנו אותו. והסיכוי הזה להינצל הוא לא רק הסיפור הקטן של הנגדת ו׳ ומלחמתה במיילים. הסיכוי הזה היה האמונה שהטכנולוגיה תציל אותנו. שהטכנולוגיה פתרה את בעיותינו האנושיות-אנושיות-מדי. מדינת ישראל והחברה הישראלית השקיעה את מיטב מרצה, כספה ושנותיה בבניין 8200 כדי שלא נהיה תלויים בהערכות אישיות, בקונספציות מערכתיות. כדי שנדע לודאי ולא לערך. והסיפור הזה קרס לנו. 8200 היא לא עוד יחידה. היא גם לא היחידה הקטנה והשברירית שהייתה 848 ב-73. 8200 היא אומת הסטרטאפ. 8200 היא הגרסה הטובה ביותר שלנו. וכשלונה הוא הכשלון של כל אחד מאיתנו.

ובינינו – כולנו יודעים כמה אנחנו לא טובים בלהבין את האויבים שלנו. כמה המודיעין שלנו מנותק מהמרחב. אין בזה הפתעה וזה לא סיפור. כבר הזכרנו שראש אמ״ן אחד טען שכל מה שצריך במזרח התיכון הוא נ״צ 12 ספרות (ולא, נאמר, איזשהי הבנה רצינית על הצד השני). ולכן סיכוי טוב שבעוד 100 שנים עדיין יזכרו מי היה אלי זעירא, ומי הוא יוסי שריאל אבל רק מתי מעט ידעו מי הוא אהרון חליווה. כי ההפתעה היא בעצם שגם הגרסה הטובה ביותר שלנו לא פותרת את הבעיה הקיומית הבסיסית שלנו.

מי שקרא פעם מסמך מודיעין של חטיבת המחקר יודע כמה פעמים כתוב שם בתחילת כל פסקה ולעיתים כל משפט ״להבנתנו״ ו״להערכתנו״. כאילו שלא ידענו שאנשי חטיבת המחקר כתבתו את המסמך והוא מבוסס על מה שהם הבינו. הסיבה שאנשי המודיעין נתפסו לצורת הכתיבה הבלתי נסבלת הזו היא במידה רבה כדי לטעון שמה שאינו כתוב לצד ׳להבנתנו׳ הוא הבנה אובייקטיבית של המציאות. לא תמצאו במסמכים האלו טיעונים אישיים (״לדעתי״, ״אני חושב״, ״אני מאמין ש״), אין להם מחבר, והם מבוססים על טיעונים נטולי טוען. המסמך מייצג את ״עמדת המערכת״, וכאשר הדברים מעט יותר רופפים ולא ממש עובדתיים תתחבר אליהם ההסתייגות של ׳להבנתנו׳ כאילו ששאר הדברים אינם חלק מההבנות של הכותבים. הסיבה שהנקודה הזו כאן היא שבלב האתגר שלנו נמצא הניסיון של המודיעין להיפטר מהאדם, מהסובייקט.

ואז, בלב התדהמה שלנו, אנחנו מגלים שיש אחד, ויש לו שם (!!!), וקוראים לו יוסי שריאל, ואפשר לעשות אחריו סטוקינג כמו על כל בן אנוש, והוא אפילו כתב ספר (כבר מחשיד, איזה טכנולוג / מפקד עם סכין בין השיניים כותב ספר), וכותרת הספר היא הצוות של האדם והמכונה (The Human-Machine Team). ואנחנו מגלים שהוא ניהל פעם בלוג. אנחנו מגלים שיש לו מחשבות משלו ולא רק נהמות של מ״פ. אנחנו מגלים שהבעיה המודיעינית הטרידה אותו מאוד. אנחנו גם מגלים שכמו רבים מאיתנו הוא השתעשע בראשית ימי ה-Web 2.0 בכתיבה ברשת. וזה מוציא אותנו מדעתנו כי קיווינו להפטר סוף סוף מהאדם, והאדם, הזה מהצוות אדם-מכונה, מתגלה שוב בחדלונו.

ולמעשה הביקורת על עצם העובדה שקצין בכיר כותב ספר היא בלב העניין. כאשר בן גוריון מדבר על היתרון האיכותי של ישראל הוא מדבר על היתרון האנושי. בן גוריון עצמו לא עצר לרגע מלכתוב, זה לא הפך אותו למנהיג פחות רציני, להיפך. אבל מאז 1973 כאשר אנחנו מדברים על היתרון האיכותי אנחנו למעשה מדברים על היתרון הטכנולוגי. צה״ל היה תמיד מאותגר בהשכלתו, אבל היה לו מודל לחיקוי שנקרא ׳ספרא וסייפא׳. המעבר לתווך הטכנולוגי משך את מעט האינטלקט שיש כאן לתחומי הביטים, כלומר לתחומי הודאות הלינארית, ולא נותר כמעט דבר לאיכות האסטרטגית שבן גוריון חיפש. כאשר צה״ל מנסה לסגור את הפער יוצאים לו ספרי ניהול גרועים כמו אלו שכתבו אביב כוכבי בשנים האחרונות. והטענה של הביקורת היא – תעזבו את הספרא, תנו לנו רק סייפא וסייפא. הביאו לנו את העילגות הצבאית המוכרת כי זה כל מה שנשאר.

הסובייקט שאמור להעריך

בשבוע הראשון של המלחמה ישבתי בדיון על שולחנו של ראש חטיבת התורה וההדרכה של צה״ל ואמרתי שלדעתי הוא צריך לערוך תחקיר ובסופו להתפטר כי הצבא שהוא אחראי לתורתו והכשרתו התגלה כצבא בור בהיבטי היסוד של חשיבה צבאית. היבטים כמו ״קו המגע לעולם יפרץ״, תפיסת הגנה בסיסית והעמדת מענה לסיכון גם בהיעדר מידע. כמובן שכולם צחקו כי כולם יודעים בישראל שראש חטיבת התורה וההדרכה לעולם לא יודח. ספק גם אם האלוף ראש אגף האסטרטגיה יודח בשל קריסתה של האסטרטגיה הישראלית. אנשים בישראל מודחים רק על אחריות – קונקרטית-משפטית-ישירה-ולינארית לתקלה. באותו אופן ועדת אגרנט עסקה באופן אובססיבי בשאלה האם ידיעה מסוימת הועברה בלילה או לא הועברה אבל לא שאלה את השאלה מי חשב שהסדיר יבלום. וההכרח שלנו כרגע הוא הפוך בדיוק – לפתוח מחדש את בית המדרש, לגלות מחדש את הסובייקט שאמור להעריך. גילוי שמו של יוסי שריאל הוא לא הבעיה אלא תחילת הפיתרון.