הטקסט שלהלן הוא סיכום קורס של פרופ׳ שלום רוזנברג שהתקיים באוניברסיטה העברית בשנת 2010. הסיכום הוא על אחריותי בלבד.
מקורות לקורס:
- חירות קשה
- כוליות ואינסוף
- קריאות תלמודיות (תשע והאחרות).
מבוא
מבואות פילוסופיים:
- פנומנולוגיה (שלום: "נראה לי שיש להם 30 אחוז מהאמת שזה סכום מדהים")
לאחר כל מה שאמרנו למטה: מה אתה חש ברגע שאתה מתמודד עם האני?
- היידגר (שלום: ״אני מאוד אמביוולנטי, לא בגלל הפוליטיקה אלא בגלל הכתיבה…״)
לוינס למד אצל הוסרל ולאחר מכן אצל היידגר בגרמניה היה אחד מארבעת תלמידיו היהודיים של היידגר), והוא אשר הכניס את הפנומנולוגיה לצרפת (סארטר למשל חב לו חוב גדול). במלחמת העולם השניה הוא היה חייל צרפתי, ונפל בשבי עם יחידתו הצבאית (מחנה 1492) והחיילים שמרו עליו והוא הצליח לשרוד אע"פ שהיה יהודי. לאחר הוא נדר שלא לדרוך שוב על אדמת גרמניה.
העובדה שהיידגר שיתף פעולה עם הנאצים, האם זה בגלל אישיותו של היידגר, או בשל תורתו? הרבה מאוד בהגותו של לוינס היא תגובה להיידגר בהקשר זה. יש שתי נקודות התייחסות למה שנקרא – הגל והיידגר. קשה מאוד להבין את לוינס – אין לו הערות שוליים, ויש מרחב מאוד גדול של ניחוש. לוינס לא מביא מראי מקומות, והוא מלא דימויים.
למה הגל? – פתח דבר לכוליות ואינסופיות
לוינס עוסק במוסר. האם אנו מרומים על ידי המוסר? הצלילות היא ההפך מן התמימות. הפתיחות של הרוח לאמיתי – הרוח תופשת משהו כאמיתי והיא נפתחת אליו. המלחמה היא אפשרות שקיימת תמיד ומאיימת עלינו. מהי המלחמה? המלחמה היא השהיית המוסר. אנו מתנהגים אחרת וכו'. ההשהייה היא של הנצחי, ומבטל את הצווים הבלתי מותנים. המבחן, הניסיון, הוא בסיס המוסר, אבל המלחמה מגחיכה את המוסר.
הפוליטיקה, הנסיון (לצפות ו) לנצח במלחמה הוא הפך המוסר (כהפך הפילוסופיה מן התמימות). התבונה, לפי רוזנברג היא תורת המשחקים. אתה צריך לנצח או לכל הפחות לא להפסיד. הרציונאלי בכך סותר את המוסר. אבל לפעמים אי אפשר אחרת.
כתבתי פעם רשימה על תורה שאני מאוד אוהב – תורת הפאזלים. איך היינו יכולים לבנות פאזלים שונים אחד מן השני. ילד שנותנים לו פאזל הוא בעל מזל מאחר והוא מקבל את התמונה מראש. יש פאזלים הבאים ללא תמונה – המדע. ויש פאזלים, כך אומרים כמה הוגים עמם אני מזדהה – יש קופסה שיש בה שני פאזלים, ואתה יכול להרכיבם זה עם זה. אבל יש גם יותר מכך – כאשר נשבר משהו יקר, וצריך לחבר אותו מחדש. איך מחברים? לחלקים אין זהות עצמית. אין חלק "שמיים" וחלק "דשא". אתה יודע שזהותו של כל אחד מהם, הוא פונקציה של אי הזהות של האחרים. התנסיתי בכך שכאשר אתה מנסה להכניס חלקים, אז לפעמים אתה צריך גם להפעיל כח. מה זה אומר?
השלילה של האחרים – כל דטרמינציה היא שלילה. כדי להיות תל-אביבים צריך להבין שאינך ירושלמי.
זו ההתחלה של הגל. ישנו "היש כשלעצמו". בשבירה הזו, ה-da-sien, עניינו של "היש בפועל" (הוויה בזמן). מה שאני עושה כאשר אני מכניס את החלק הוא שורשה האונתולוגי של המלחמה. זהותי נבנית על שלילת זהותו של האחר. השלילה יכולה לבנות הרבה מאוד דברים. הלקח של ספר שמות – הוא הרעיון ההגליאני שהעם שהוא עבד מגלה את הזהות לפני האדון.
עוד לא דיברנו על בני אדם, ובבסיס האונתולוגי הראשוני – איך נוצרים היישים, הם מגדירים עצמם מתוך מלחמה, מתוך מאבק (לא בהכרח מלחמת דם). כשנולד ילד שני הוא צריך להאבק בראשון. כאשר היש הוא בשביל עצמו, הוא A=A (זהות ראשונה). זהו השלב הראשון. לאחר מכן יש A ו-B. מה שמאפיין הוא שA שונה מB. במשוואה השלישית הוא A השווה חוזר לA (זהות שניה, זהו הזהה, האדם, האפיון הפנומנולוגיה של האדם). יש פה מהפכה – הוא יכול להבין את המילה אני. הרעיון של הזהות העצמית של האני – רק מי שהיה צריך להאבק, רק הוא מבין את האני. זה בעצם האלמנט הטראומתי שבונה אותך.
מי שיצא כנגד הגל הוא רוזנצוויג. שטען כי השלב השלישי הוא הטראומתי. מה פשר הדבר שאני הוא אני? רוזנצוויג הבדיל בין שני דברים. הפילוסופיה של רוזנצווייג בנויה על מתח בין שתי אפשרויות שונות שאנחנו צריכים לחבר בניהם – לאלוהים למשל יש שני תארים, שני דברים, אלו הם שני זרמים היוצרים מערבולת. מפני שיש מערבולת זה מה שמייחד את אותו הדבר. באדם יש שני דברים – הפרסונה והעצמי. הפרסונה היא העובדה – המסכה. בשעות שונות יש פרסונות אחרות. הפרסונה בא לתאר את היותי בחברה. העצמי, אותה אינדיבידואליות שלי שאיננה קשורה בעולם החיצוני. אני נמצא עם עצמי לבד. זה מה שהאני מגלה לך. זה יכול להיות טראומתי מאוד, כל מי שמרגיש את מה שמתרחש בתוכו יודע שלא פעם בני אדם בורחים אל החברה כי הם לא יכולים להיות לבד. למה היה צריך להמציא את התיאטרון – "כדי שהאדם יעמוד על הבמה וישתוק, את כל השאר אפשר לקרוא בספר", אותו שקט "ויידום אהרון" הוא האני. (כל זאת מן הכוכב).
בכוכב יש שלושה חלקים – השלישי מובן לרוב. את הראשון רוזנברג טוען שהוא מבין בצורה מסויימת, לפחות את המבנה. השני גם פחות או יותר, למרות שיש מי שיבין.
תלמידי הגל נפרדו ב-ינה ונפגשו מחדש בסטלינגרד…
הרקליטוס-פרמנידס
הרעיון שהכל זורם, הוא רעיון שמשמעות התבונה היא מלחמה. ההוויה חושפת עצמה למחשבה הפילוסופית כמלחמה. אלו הם צלילים של היידגר. הגל היה זה אשר פיתח בצורה מובהקת את הרעיון הזה. מתוך בהירותו של הגל, מול אפלותו של היידגר.
הממשות מכוסה בבגדי המילים, הדימויים, אנו רואים אותה דרך המילים. המלחמה, הוויה, כופה עצמה במערומיה. זהו ה-Sien של היידגר.
ההתערטלות היא מפגש עם האונתולוגי, עם האובייקטיבי. הגיוס שלפני המלחמה מקבל מבחינת לוינס את המשמעות הפילוסופית, מאחורי המילה יש רעיון. האש של המלחמה היא התנעה – מוביליזיציה – של מי שהיו מעוגנים בזהותם.
אונתולוגיה והיידגר
זהות
הופכת להיות האלטרנטיבה הפילוסופית לרעיון האחר והאחרות. הזהות היא החזרה שלך על/אל עצמך. אתה בחייך האגואיסטיים, כאשר אתה המרכז. זהו הרפלקטיבי, אני מעוניין בי. כאשר בני אדם מעוגנים בזהותם, הם שם. ואז זה נשבר – זהו רעיון המלחמה. המלחמה מפרקת את זהותו של הזהה.
הזהה הוא האני. מאיפה הזכות הפילוסופית לכנות אותו זהה? הזהות היא הזהות העצמית. בד"כ זהות היא קולקטיבית (יהודית וכו'). אבל המושג ההגליאני – אני מכיר את עצמי.
דרידה הספיד את לוינס, וחשב שהוא ממשיך את לוינס בטענה שלא ניתן לבסס מוסר.
לוינס מנסה לא פעם להחזיר את המילים למשמעותם הראשונית.
למה הזהה הוא זהה?
יש כאן משהו מאוד חשוב, וננסה לחבר את הפנומנולוגיה – הזהה מול האחר. עד כאן דיברנו על הקדושה של המאבק המעוגנת באונתולוגיה עצמה. אני כשלעצמי אולי היה טוב מן הזהה. כאשר אני רוצה ללמוד על העין אני צריך להתחיל באופטיקה וכו'. אבל ברגע מסויים אני אבין שיש קשר בין העין והכליות, ואז אני אשוב ואחזור אל העין, מאחר והאמת איננה אטומית אלא כללית. הם שבעו ובחלו באטומיות. הרעיון של הכוליות ההגליניאנית, כל דבר הוא פיסה, אלו הם חלקים המקבלים את משמעותם במכלול, שאולי ניתן לזהותו עם האל. זו הביוגרפיה שהגל כותב על אלהים. זהו פנתאיזם מסוג מסויים, אנחנו כולנו חלקים באותה הכוליות.
הכולי מוחק את האינדיבידואל. המילה האיומה והראשונה של הפילוסופיה היא לפי רוזנצוויג – הכל (מים, זורם וכו').
כאשר לוינס קורא לספרו כוליות ואינסופיות הוא מנסה לבנות אלטרנטיבה לרעיונותיו של הגל. על האינסופיות כתב שלום את הדוקטורט שלו. הרעיון הוא של רוזנצוויג לפי שלום. דקארט מתבסס על האינסופיות, ויש שטוענים שכאשר לוינס מדבר על אינסוף הוא מתייחס לדקארט.
שלום טוען כי המקור הוא דווקא רוזנצוויג – מהי אינדיבידואליות? היא באה ממילה שפירושה – חלוקה. זהו דבר שהינו בלתי ניתן לחלוקה. אנחנו אידיבידום, כי אין חצי אדם. האינסופיות היא – דבר שלא יכול להיות חלק של שום דבר אחר. זהו ההפך המוחלט של האינדיבידואליות. האדם הוא אינסופי מאחר והוא לא יכול להיות חלק של שום כוליות. אם נהיה חלק של יחידה צבאית, האם אני חלק ממכלול? יש בו משהו שהאדם בסוף לא יכול להיות חלק של שום כוליות. זה לא מקביל. העצמי, עולמי הפנימי, הוא האינסופי. המוות לפי רוזנצוויג הוא ההוכחה. מוות הוא רק לבני אדם – הכוליות איננה יכולה בכלל להבין זאת. כך מתחיל הכוכב. זו הסיבה שאנחנו באמת חלק מ-, עד גבול מסויים.
מה שמאפיין את הגל הוא שהאידיאליזם שלו הוא אובייקטיבי. יש אידיאליזם שאתה חולם על דברים שנמצאים בתוכנו (ברקלי למשל). אצל הגל זהו מכלול שגם אני נמצא בתוכו. זה מה שרוזנצוויג לומד מן המוות.
אנחנו ננסה להבין את דבריו של לוינס מתוך הקשר המשולש – העימות והאימות – עם הגל הוסרל והיידגר. שלוש השיטות הללו נמצאות באופק של משנתו הפילוסופית. מהו אופק מבחינה פנומנולוגיה? הקו החוצץ הנפרס לפנינו, אופק האפשרות. האופק הוא ההבדל בין המציאות והחלום, למציאות יש תמיד אופק, וכאשר תגיע לאופק תמצא אופק חדש. זה מה שמאפיין את המציאות – שאפשר ללכת הלאה.
החוב הגדול של לוינס לרוזנצוייג
החוב קשור לביקורתו של רוזנצווייג על הגל. כאן נולד מושג האינסוף, במובן שלוינס משתמש בו. רוזנברג כתב על כך שני מאמרים:
- בגליון דעת, המוקדש ללוינס
- ספר לזכרה של רבקה שכטר
שלום היה רוצה לעשות סרט על ה"ביוגרפיה של האינסוף". יש שלוש תמונות שמלוות אותנו – הפאזל של הגל, הרעיון של סגירות של עולמנו של הוסרל, ועל הרי הגעש של היידגר. מי שירש את רעיון הפאזל, שכל החתיכות מתחברות יחד, הם בעיקר המרקסיסטים. המכלול הוא רוח התרבות שהכל חוסה תחתיה, ודרכו אנחנו יכולים להסביר הכל. רנ"ק המשיך את הרעיון הזה בהקשר היהודי. לדידו של הגל הפילוסופיה היא הדרך להבין את הכוליות הזו המתגלה בכל דור דור, ואילו המרקסיסטים מהפכים את הפירמידה, ולדידם אמצעי הייצור הם העיקר.
הביקורת של רוזנצוויג לכוליות מבוססת על המוות. העובדה שהאדם מת מוכיחה שהוא איננו רק חלק של העולם, של אותה כוליות, ויש בו משהו שונה.
במקום כל, רוזנצוויג שובר את הכוליות ונוצר המשולש של אלהים עולם אדם. הכוכב בנוי משלושה חלקים – האחד עוסק במשולש, השני עוסק במשולש השני – הקשר בין הקודקודים.
הרעיון הבסיסי של המשולש הוא שאי אפשר לחבר את הדברים להיות דבר אחד. אם נעשה זאת, מה שיצא לנו הוא כך. איחוד הקודקודים מייצר עולם דו מימדי. איחוד אל ועולם הוא פאנתאיזם. איחוד אדם עולם הוא אידיאליזם. באידיאליזם העולם איננו אלא סטרוקטורה הבנויה על ידי האדם. אם נחבר את שלושת הקודקודים נקבל נקודה – האינקרנציה. הגל מנסה להגיע להבנה של הדת, שיש בה אמת, בעזרת הפילוסופיה.
שפינוזה עשה רק את מחצית הדרך – אלהים עולם, הגל ממשיך אותו ומחבר את הצד השני. הרעיון של האינקרנציה, הוא חיבור של האידיאליזם עם העולם, שהוא רעיון אימננטי של אלוהות.
המשולש השלישי היא הדת בהתממשותה. התיזה של המשולש, היא יחס דיאלוגי בין האל והאדם, שלא כמו באידיאליזם או באינקרנציה. קשה לי לחשוב כיצד ניתן לנהל דיאלוג עם האל דרך המשקפיים הפילוסופיות. אם יש מרחק, אם אין אינקרנציה או אידיאליזם הרי שיש מקום לדיאלוג, שפיתח רבות גם תלמידו/חברו של ר' – מרטין בובר.
יש לרוזנצויג מושג מיוחד של חובה. ההתגלות היא בשבילו אהבה. והוא בונה את רעיון דו הצדדיות של האהבה. למה מותר לאדם להגיד לאחר אהוב אותי – רק מאחר והוא אוהב. הדבר נכון גם ליחס עם האל, והוא מדגיש בכך את אהבת האל לאדם. ההדדיות הזו קיימת גם כאן. החובות של האדם הם תוצאת האהבה הזו. בדיוק כמו שהעשיה הזוגית נובעת מאהבה ולא רק מחובות. אפילו שפינוזה, שהפך את אהבת האל לעיקר, לא תיאר זאת כך.
ר"י אלבו בספר העיקרים. – מדגיש גם הוא את אהבת האדם לאלהים. כתב על כך רבות יהודה ליבס (חושב שהוא הלך יותר מידי רחוק על מה שנובע מן האהבה. אחד הבודדים שבאופן קיומי דן במסורת הזו. לפעמים אדם יכול להיות היסטרי/נוירוטי מאהבה. האל של ליבס הוא נוירוטי לדעתי, האל שלי הוא אחר). זו הסיבה שרוזנצוויג אמר – אני עדיין אינני מניח תפילין – הוא היה צריך לתפוש לפני שהוא עושה.
ננסה לעזוב את רוזנצוויג ונאמר משהו על הוסרל. מה הרעיון המרכזי של הזהה? אוהב להשתמש בדוגמא בסרט מאטריקס. חושב שהוא היחיד שמבין את החלק השלישי, אפילו הבמאים לא הבינו מה שהם עשו.
זה בנוי על שיטה לייבניציאנית, כאשר הם היו יכולים ללכת על שיטה הוסרליאנית וזה היה נהיה הרבה יותר פשוט. הכל בנוי על התיזה של הסוליפסיזם, שרק אני קיים בעולם. זו ההתחלה של דקארט. יש שני דקארטים – מה הנקודה המכריעה בניהם? קו פרשת המים הוא כאשר הוא לוקח את הקוגיטו כדגם לכל הידע בכלל ובאותה נקודה הוא הופך רציונאליסט. בחלק הראשון הוא איננו בונה, אבל הוא מגלה משהו פנטסטי. אחת ההיפותזות של דקארט שעמה הוא עושה את הספק המוחלט זו הנחת השד המתעתע. אפילו במתמטיקה. אח"כ הוא מכניס את אלהים הטוב ועמה הוא מנצח את השד הרע. הכל בנוי על התופעה ה"קבלית" שאני יכול פעם אחת לנצח את השד הרע – אתה לא יכול לרמות אותי על עובדת היותי קיים. רוזנברג שוכנע על ידי כך. אני מחפש את הדברים שבהם יש וודאות אבסולוטית. דבר אחד ברור – אני רואה אשליות, הזיות, אבל אני רואה. כלומר – יש משהו בעולמנו. לו הייתי יכול לחקור את כל הדברים שבעולם הרי שזה מדע שאין מוכח ממנו (יכול להיות שהלוגיקה שלנו מתערבת בעולם הזה, אבל דקארט לא הלך בכיוון הזה).
שאלה: אבל זה יהיה מדע רק שלך לא?
אם אני יכול לכתוב ספר ואתה תזדהה אז הרי שאנחנו שותפים. אותו החלק של הספר שאתה יכול לומר – הנה, הוא מדבר אלי, אני יכול להזדהות, זהו מה שיתקבל כחלק מן המדע. כדי לשיר, לשמוע מוזיקה, אני צריך להביא לקריסה את העבר ההווה והעתיד. באותו רגע ששומעים תו אחד, נמצאת הכוליות של מוזיקה. ההווה מתחבר על העבר והעתיד. זו דוגמא אחת.
זהו מאבק בין מי שטוען שהשפה היא אשר יוצרת את עולמנו הפנימי או שזוהי הפנומנולוגיה. האם נתפוש הצבעים רק כאשר יש להם שם, או שהחוויה היא שקובעת? אני מסתכל על הפנומנים – הם הדברים. הקריאה הזו גרמה אלרגיה קשה למרקסיזם, ולנין כתב ספר על הביקורתיות האמפירית של הפנומנולוגיה. המורים של איינשטיין היו פנומנליסטים.
שאלה: בסוף, אבל נותרת ללא וודאות? זהו רק הימור, ואם לא אקרא הרי שזה לא יהיה מדע?
נכון. זו הוודאות שלי. דקארט מתחיל לבנות פילוסופיה כמו מתמטיקה. המהלך של שפינוזה כבר היה אצל דקארט, אבל גם אצל הניאופלטוניים. רמח"ל (קל"ח פתחי חכמה) כותב גם הוא כך. זו הסיבה שהוסרל כתב את "מדיטציות קארטזיאניות", אשר מדבר על דקארט שלא המשיך, וכל היתר היא בין סוגריים. זה מה שכל כך שנא לנין. אצל לנין זה היה ברור שהרעיון של העולם הפנימי הוא אחד הביטויים הגדולים של הבורגנות, שדרש פילוסופיה שתיתן מוחלטות לעולם האובייקטיבי (שיתן תוקף ליחסי הייצור וכו').
הסוליפסיזם – העיגול הופך להיות האני הפנימי, האני הטרנסצנדנטלי. זהו המקום שבו כל החוויות שלי מתייחסות. האפרצפיה – התודעה שאני אומר שהכאב הוא כאב שלי. אם אין לך את זה העולם איננו קיים. המחשב הוא זומבי – הוא פועל נפלא אבל אין לו תודעה עצמית.
לפי דעתו, הזהה הוא אצל לוינס הוא התודעה העצמית הזו. כל דבר שאני תופש בחיי נמצא בתוכי. האחר הוא מה שלא נכנס לתוכי. הכוליות נמצאת כעת למה שנמצא בתוכי. העולם הזה כולל את הכל. האם יש אחר? כאשר אני מדבר על האחר אני שובר את הזהה כי איננו שוב הכל. והכוליות במובן החדש היא עולמי הפנימי הטרנסצנדנטלי. האינסופי אומר שהאחר איננו יכול להכנס פנימה. אנחנו לא "בולעים" אחד את השני. יש משהו מן האחר שחורג, הוא חורג מן העולם הסוליפסיסטי. הוסרל התלבט רבות אודות האחר. איך אני עוזב את הסוליפסיזם? אצל דקארט זה ברור, עם היפותיזת האלהים הטוב. זה בדיוק מה שאיינשטיין אמר – אלהים הוא חכם, ערום, אך איננו זדוני. הרעיון המרכזי הוא שאני לא יכול לתפוס את האחר, אבל כיצד אצא מן הסוליפסיזם?
התזה של לוינס – כאשר אתה פוגש אדם ועל פניו כתוב – לא תרצח. מפני שיש לא תרצח, זה ההוכחה שיש אחר. ר' התווכח על כך עם פטנאם שטען שאם אתה קונה ביטוח חיים זו ההוכחה שיש אחר. המוסר איננו הקומה ה… על האונתולוגיה וכו', אלא המוסר הופך להיות הקומה הראשונה, הבסיס של כל הבית שאני בונה. אני יכול לצאת מן הסוליפסיזם רק בעזרת האחר. חלק מן הדברים נמצאים בספר עמנואל לוינס בירושלים.
אם אני חי כאילו הסוליפסיזם קיים, והופך את השני לאמצעי, עתה לא נשתמש במילה סוליפסיזם אלא היחס בין הזהה והאחר. הוסרל לא מצליח לצאת.
וכאן נחזור למאטריקס – הנקודה המכרעת היא שמה שאנחנו תופשים הוא התייחסותי לעולמי הפרטי. הוסרל חוזר לרעיון של המונדות. מונדה היא אותה אחדות אחת, שהיא אותו עולם של הזהה. למונדות אין חלונות. לייבניץ אומר שהמונדה לא יכולה לצפות על האחר. איך יוצאים מכך? שמישהו אחר מסדר את המונדות.
הסרט בנוי כך שיש מחשב אחד, המחבר את כל האנשים. כאשר מישהו נותן סתירה, הרי שהמחשב שולח את האותות לאחר. זה לייבניץ. זהו סוליפסיזם של המוח, לא של הנפש. הכל נמצא בתוך האדם. היינו יכולים לבנות את זה אחרת. מה היה קורה אם לכל החד מן הגופים היה המחשב שלו? לייבניץ עדיין מאמין בעולמנו המשותף. האם נדע האם המחשבים שלנו דומים? זהו רעיון האידיאליזם של ברקלי, אידיאליזם סובייקטיבי, אלהים מקרין לי סרט שאני הגיבור שלו. הבעיה של מטריקס היא שהם בהתחלה עשו תכנה שבה כולם שמחים והעולם לא עבד.
לוינס מדבר על סכנת הזהה ועל הרעיון של אחר. זו כבר חריגה מן הפנומנולוגיה התקועה בזהה, כפי שהיידגר עוזב את הוסרל כאשר הוא מדבר על רעיון ההוויה.
בחזרה למבוא (עמוד 7 למעלה).
על הויה נדבר בהמשך. הויית המלחמה השוברת את הזהה, אך איננה מגלה לו את החיצונית או את האחר כאחר, היא קשורה ברעיון הכוליות הפילוסופי. המלחמה גורמת להגל ולאחר להיידגר לצדוק. היחידים מצטמצמים… להיות אדם במלחמה הוא להיות חלק בכוליות הזו. יחידויותו מוקרבת.
(גזענות היא שהאדם רק מייצג מושג כולל, ואין לא עצמיות)
כמה מילים על הגל:
מה יש בהגל שאין בשפינוזה – היסטוריה ואבולוציה. מה שקורה בהיסטוריה של הגל הוא שיש בה משהו ששפינוזה מבין, אלא שמקבל עתה מובן אחר – ההיסטוריה הולכת ומתפתחת דרך מאבק בין כוחות מנוגדים. זו הדיאלקטיקה שמקדמת אותה עד שתגיע לסיום, למצב אידאלי, אחרית ימים שכזו.
כדי להגיע לאחרית הימים יש תופעות ששקועות בדם. יכולות לקרות קטסטרופות, רצח, מלחמות, הכל יכול לקבל הכשר מאחר והם מקדמים את העולם לאחרית הימים. זו עמדה שנובעת מהמחשבה ההגליאנית. כולנו פיונים במשחק הרוח הדטרמיניסטי. זו גם חלק מהסיבה שהמרקסיזם היה מפלצת כפי שהיה. הם האמינו שאם לא אגמור עם שאריות המשטר הקודם לא נוכל לבנות עולם חדש.
ובחזרה ( 7 פסקה שניה) –
ההיסטוריה מקריבה את חיי כי רק המובן הסופי נחשב. האפוס, כל אפוס ובוודאי היווני, מתאר תהליכים המובילים אותנו אלי סוף. המלחמה היא המצב הבולט ביותר, אבל זה קורה גם בכלכלה המובילה אותנו למצב יותר טוב וכו'. אף אחד לא אומר שבשם זה בנתיים הרבה מאוד אנשים יסבלו סבל נוראי למען ההתפתחות הכלכלית. זה קשור בדבריו של היידגר, כאשר הוא מתייחס להוויה. אפוס – האפוס של הוויה. רמיזה להיידגר.
כתב על כך דבר שמאוד מצא חן בעיניו… לוולטר בנימין היתה תמונה שצייר X של מהלך ההסטוריה. ההיסטוריה איננה יודעת לאן אתה הולך. ההסטוריה של הגל זה כמו ההתפתחות של תינוק. אבל ההיסטוריה צועדת אחורה – לפנים זה מה שהיה קודם, ואחרי זה מה שיהיה. אצל לוינס אין אמונה שאנחנו מגיעים. בנבואת אחרית הימים לפי לוינס הכל פתוח. אתה לא יודע לאן הולכים. אולי זה גם הרעיון של כולו זכאי או כולו חייב.
הבסיס הפנומנולוגי של לוינס
חסרה לנו הצלע הכי משמעותית והיא היידגר, דיברנו לא מעט על הקשר עם רוזנצוויג, ועל השאלה המעניינת והעימות בין רוזנצוויג והגל והשפעתו על לווינס. היום נעסוק במאמר של לוינס על רוזנצוויג מתוך חירות קשה. מזכיר את עניין הקריאה באגדה, "כאותם הקברניטים של התקופות העתיקות שתמיד נשארו ליד החוף", ומאפשר לעצמו לשייט שם, מבלי להכנס לים ההלכה. מבחינה זו השיעורים היהודיים של לוינס פשוטים הרבה יותר מאשר הכתבים הפילוסופיים, עם זאת, יש שם רמזים משמעותיים לכל העומק הפילוסופי של לוינס
שלום מספר על קריאת הטקטסים של לוינס באנגלית בסמינר שהיה מתוך חירות קשה. לדבריו זה תרגום נוראי מאחר והמתרגם לא הבין את הדברים. מביא את דוגמת נבואת השקר של התפילה הנאמרת בקול, אל מול ברכות כד.
היום נעסוק במאמר של לוינס על רוזנצוויג מתוך חירות קשה, עמ' 255. צילם רק מ-56. הרעיון המרכזי הוא שרוזנצוויג נוכח בכל מעמודי הספר. עצם הרעיון הכוליות של הגל הוא רעיון שמאוד חורה ללוינס, והוא נשען בכך על רוזנצוויג.
נועזות נוספת! כמי שחונך בעקבות עיוניו בהגל ובהשפעת מורו מן האוניברסיטה של פרייברג… לאמונה עזה בחשיבותן הרוחנית שלה מדינה ושל הפוליטיקה, הוא פונה אל הנצרות כדי לחפש בה את יסודות ההוויה האנושית. חיפושו אחר הנצרות מגלה לו את היהדות, אותה יהדות ששכחה משפחתו…
הרעיון המדובר: המדינה – מבנה חוקי, אל מול עם – מציאות טבעית. עם איננו תלוי בחוק, אלא בעובדות קונקרטיות. הדגש של הרמן כהן, שהיה מורו של רוזנצוויג בעניינים רבים, (מעניין לראות שלוינס שולל את כהן מכל וכל, המסורת איננה טרנזיטיבית…), היה… היהודים בהקשר זה היו גרמנים מצד המדינה אך לא מצד העם. המדינה איפשרה חופש של זהויות, אבל היה בה אלמנט של מחיקת העם. השאלה של גרמניה היתה האם היא עם או מדינה. כאשר הם הפכו את העם לגזע הדבר השתנה לחלוטין ושוב לא יכולת לבחור להיות גרמני.
התנועה הכפולה הזו – לעבר הנצרות תחילה ולעבר היהדות לאחר מכן – אינה מעוררת את ענייננו כקוריוז פסיכולוגי גרידא. יש בה כדי להעיד על הגורל ההיסטורי של היהדות אירופה המודרנית, שאינה יכולה עוד להתעלם מן העובדה שהנצרות היא כוח מכריע בקיום המערבי. ואני סבור אפילו שעמדה זזו של הבנה כלפי הנצרות מעידה גם על כך שבניגוד למה שנאמר כאן הבוקר, הנצרות אינה מסוכנת עוד ליהדות: אין היא מהווה עוד פיתוי לגבינו.
מבקש שנקרא את פיתוי הפיתוי. מדבר על מר שושני שלוינס למד אצלו אגדה. הנחת יסוד מעניינת היא שכאשר יש בגמרא סוגיה אגדית מסויימת, ונראה שאין קשר בין הטקסטים, הרי שיש קשר. יש פה רעיון. יכול להיות שבשל העניין הזה כל חוקרי האוניברסיטה העברית לא מוכנית אפילו לעיין בספריו, כספרי "דרשנות". מטרתו של פיתוי הפיתוי היא הגנה על ההטרונומיה. האמנציפציה היתה תקופה שהביאה הרבה מאוד יהודים אל עולם הממון והאגדה. מה שזה גרם היה שאם מישהו חיפש רוחניות הוא היה פונה לנצרות, שהיתה שם. אגב רוחניות, לוינס, בשם הרב סלנטר מתצת את תפישת הרוחניות שלו במשפט אחד: "הגוף של השני זה הרוח שלי". זה מאוד שונה מן הרוחניות של הקבלה והחסידות. שלום מצר מאוד על ברגסון, שעמד להתנצר, וההיסטוריה מנעה זאת ממנו, כאשר הוא ראה את שורת היהודים הנשלחים בידי הנאצים, ואמר שהוא לא יכול לעשות כן. את הדברים שהוא חיפש הוא היה יכול למצוא באותה מידה, ואולי יותר ממנה, ביהדות.
רוזנצוויג, בנסיון לפתור את הבעיה הנ"ל, מייסד את בית הספר ליהדות ("הבית החופשי ללימודי יהדות"), יחד עם הרב נובל. אחד התלמידים המעניינים בהקשר הזה היה אריך פרום (שנשבה בשני עולמות מנוגדים: מרקסיזם ופסיכולוגיה). רוזנצוויג מתעניין אפילו בקבלה… הציונות תתן גם היא צד בעניין ותאפשר אלמנט נוסף, לאומי, ליהדות. גם בובר, אגב, מנסה לייצר את האלטרנטיבה הזו, בעזרת החסידות, הרמן כהן עם המקרא, ולווינס עם האגדה. (הערה שלי – מעניין לראות את השלושה כמאפיינים של שלושת הרעיונות המרכזיים שנשאו כל אחד מאיתם, האידיאליזם של קאנט (כהן), האקסיסטנציאליזם של בובר והנטיה הפוסט-מודרנית של האגדה (לוינס)).
שלום מצייר את הטבלה הבאה:
| אני | אתה | הוא/היא | It\Es | אחר | |
| דת | המיסטיקה תוספת את אלהים מצד האני, חוויות פנימיות של האדם. שולם: "המפגש של האדם עם האלוהים יכול להיות הטבע, יכול להיות… ויכול להיות האני." | דיאלוג, אלהים כאתה – בובר, הרמב"ם, אולי גם ה. כהן. | פילוסופיה – דיבור על אלהים מרחוק מוסר קאנטיאני – אין כאן יחס, יש השלכה של חובה, חוק. | שדה, כוח, סוג של פגאניות. | ההוויה שונה, אחרת מהיות. אלהים כאחר. |
| מוסר | שופנהואר (בגלל הניתוח של ה. כהן) המוסר מתחיל ברגע שכואב לך הכאב של השני. המוסר כתהודה, שאנחנו מבינים את השני. | רע, לא עמית. ה' כהן, בובר. | "הלז", אובייקט. | הזולת כאחר. |
מדבר על האישה ביהדות, דרך קריאה אגדתית של לוינס, על טבע-תרבות, רק הפוך. אדם מביא חיטים, פשתן וכו' הביתה, והאישה היא ההופכת את הדברים למה שהם. במה יתרונו של האחר על האתה? בכך שיחס ה'אתה' יכול להתגלות בצד אחד, ולהעלם באחר. להיות אנושי ורחום מן העבר האחד ומפלצת מן השני.
ספרו העיקרי של רוזנצוויג, ספר חייו, שנכתב ב-1921 ונושא את כותרת כוכב הגאולה, שרעיונותיו נהגו בחזית הבלקנית וחובר על גבי גלויות דואר שנשלחו עד מהרה אל בית ההורים, הוא שיטה פילוסופית כללית המבשרת דרך חשיבה חדשה. רוזנצוויג הכיר בחדשנותה. השפעתה על הפילוסופים הלא-יהודים בגרמניה הייתה אולי גדולה מכפי שהם מוכנים להודות. הם אינם מזכירים אותה בשום מקום.
רוזנצוויג הוא הראשון ששם את המוות כבסיס לכל פילוסופיה.
ועם זאת, הספר הזה בפילוסופיה הכללית הוא ספר יהודי, המבסס את הידות על יסודות חדשים: היהדות איננה עוד תורה שהיגדיה עשויים להיות אמיתיים או שקריים, אלא הקיום היהדוי (אני כותב אקזיסטנציה כמילה אחת[1]) הוא אירוע מהותי בהוויה, הקיום היהודי הוא קטגוריה של הוויה. התפישה של רוזצוויג הוא שהיהודי איננו חלק בפוליטיקה, הוא איננו קיים ואיננו צריך להיות קיים. הקב"ה חסך ממנו את האפשרות לראות איך היהודים נמצאים בעולם הפוליטיקה. אפשר לומר שהוא היה הפילוסוף האחרון של הגלות, אבל הוא ראה בה אידיאל. הרעיון המרכזי של המהר"ל הוא רעיון מאוד דומה. היהודים הם ניבוי של העתיד, ישות שאיננו זקוקה לפוליטיקה, אחרית הימים. מה זו א"י – החלום שמאפשר לא להיות פטריוט בשום מקום, עברית – שפה שגורמת לך לא להרגיש בבית בשום מקום. זו קטגוריה של הוויה, קיום מיוחד. לוינס מדבר על היהדות כספירלה (ח"ק עמ' 86). להגדיר הוא לגדור, מה שבפנים הוא בהגדרה, וכו'. אבל לספירלה אין גבול.
וכך התנועה בחוייו של רוזצווייג כמו ביצירתו, הולכת תמיד באותו מסלול, מה שעושה אותו כה קרוב לנו: הוא בא אל היהדות מנקודת המוצא של האוניברסאלי, של האנושי.
זו תפישה מאוד לא 'יהודה לוית', לבוא מתוך האוניברסאלי..
דרך האמת הזאת, שאינה נותנת דעתה על ההצלחה, ראינו כיצד עוברות אותה אינטליגנציה בעלת תפישה מעודנת ומחשבה חודרנית (על אף הביקורות שכמה צעירים בימינו מטיחים בה) ורגישות שההומור ניסה להסוות; החיים האלה נקטעו לאחר שמונה שנים מחלה… שמונה שנים של מחלה – וכאן מופיע היסוד ההגיוגראפי באופן ברור ומובהק – שמונה שנים של מחלה, שהיו שמונה שנות מאמץ אינטלקטואלי, של עיון ואפילו של שמחות, על אף ההפרדה המידית כמעט, למן ההתחלה, של הנפש מן הגוף, ההפרדה שחוותה הנפש הזאת בגוף הזה שהתאבן בשיתוק מתקדם.
[…]
כפי שאמורים היום לסקור את אחת מדרכי הגישה אל היהדות ואפילו אל הדת סתם, כפי שהדבר ניתן היום ליהודי בימינו שקרא, כמוכם כולכם, את ספריהם של הפילוסופים ושל ההיסטוריונים שמכיר את הסוציולויגה, את ביקורת המקרא ואות שפינוזה ואות כל החשדות המרחפים בגללם על הריאליזם התמים של המאמינים. הייתי רוצה גם להראות לכם כיצדניגש אל הידות היהודי של היום, אשר מוכר כאזרח במדינה המדורנית, ומתפתה כמוכם כולכם, כמונו כולנו, לראות בהשתתפותו בחיי המדינה מימוש של עצם ייעודו כיצור אנוש. ולבסוף, הייתי רוצה להראות כיצד ניגש אל היהדות אדם שבכל הנסיבות האלה הוא גם אדם בעל רוח בריאה.
לשם כך…
שכן הספר הזה הוא יותר מאשר כל הדברים שנזכרו לעיל. זוהי יצרית חיים, לא רק כיצירת מופת אשר הנה שיא שהגיע אליו בחייו אדם בפעילותו היוצרת – זה היה מובנה גם בשביל רוזנצוויג, שהיה מאושר מאוד – תוך שמירת הפרופורציות כמובן – לסלק בגיל 32 את חבו כלפי חייו… רוזנצוייג חש אותו כשלב מהותי ביחסיו עם החיים, כספר הותל את שערי החיים, כספר הפותח את שערי החיים. החיים משתרעים מעבר לספר, אך ביסודם מונח מעבר דרך הספר.
החזרה לפנומנולוגיה תהיה רפואת הנפש החולה. הספר של רוזנצוויג בנוי על שני יסודות. החיים בכל מאודם, מורשת של שלגל והגל, לוגיקה שונה לחלוטין מן הלוגיקה שלנו, שמקשה מאוד את החיים. הלוגיקה באה לידי ביטוי בשפה. הספר הזה הוא מבוא לשאלות הגדולות של החיים, ויש שתי דרכים שמובילות אליה – החיים (אקסיסטנציאליסטית), והאידיאליזם.
יש כאן קיצור של פאוסט, הרומנטיקה, המרד כנגד השכל. מכאן, יש רק כמה צעדים לנאציזם, וזה מה שפאוסט יעשה כאשר הוא יכרות ברית עם השטן.
קץ הפילוסופיה…
את אלהים והפילוסופיה מתחיל לוינס בעניין זה, גם מי שאינו רוצה, מתפלסף, שלילתה היא גם פילוסופיה. הפנומנולוגיה פתחה את הכיוון, הזה. פילוסופיה שמתעניינת בחיים שלנו. הפנומנולוגיה – היכולת לומר שאני רואה מטושטש, החיים הריאליים.
פיתוי הפיתוי
לוינס נלחם את מלחמת ההטרונומיה, אלא שההטרונומיה היא לא מה שלמדתם. לוינס מקדם רעיון של להתחיל את הפילוסופיה מחדש. אנו ממשיכים לקרוא את המאמר מן השבוע שעבר (עמ' 260-261). הגל טען שהוא מסיים את הפילוסופיה. ההתחלה המדוברת לא צריכה להיות התחלה אבסולוטית. רוזנצוויג טוען שהפילוסופיה מתחילה ביוניה (אסיה הקטנה) ומסיימת בינה (מקום מושבו של הגל). יש מקורות אמנם לפילוסופיה החדשה הזו, רוזנצוויג בונה בהקשר זה הלאה את התזה של קירקגור על הקשר בין הפילוסוף והפילוסופיה שלו, וכן הוא טוען על שופנהאואר. בכך הוא יוצא כנגד הפילוסופיה האוניברסיטאית, שהיא "הסתכלות משום מקום". הפילוסוף לכאורה איננו נמצא. זו הסיבה, בין היתר, שספרו מתחיל במוות. המוות הוא ההפרכה של הגל. הכוליות, כאמור, איננה כוללת את האדם כאינדיבידואל. תזה זו תפותח על ידי לוינס בכוליות ואין סופיות.
קץ הפילוסופיה
(חירות קשה, עמ' 259)
לדידו של לוינס סארטר לא היה פילוסוף (בעוד שהיידגר כן). לשלום קשה להסביר מה בדיוק הפריע לו. אבל זה נגלה למשל בהיפוך של המשפט של סארטר: האחר הוא הגהינום שלי.
הטענה כי להסטוריה חיים משל עצמה ולה מטרות (או אולי – מטרה אוטופית) אליהן היא שואפת; תזה הניבטת מין המרקסיזם, מן ההגליאניות. "בין אם תרצו ובין אם לא אין זו אגדה". אסכטולוגיה זו, זו שהאונתולוגיה מביאה אליה, ההנחה שיש מכניזמים סמויים המביאים אותנו לשם. זהו ה"ביטחון רווי מועקה". אפשר לעזור לפי רעיון זה להיסטוריה (במהפכנות למשל), ואינני צריך לעשות דין וחשבון של הדרך אל אחרית ימים זו, כפי שאירע למרקסיזם. המשיחיות כפי שלוינס מבין אותה, היא בדיוק ההפך.
"האטטיזם[2] הסוציאליסטי שהוא יציר פילוסופיה". אל מול התיאור המרקסיסטי של הפילוסופיה כמבנה העל, הרי שלוינס טוען את ההפך המוחלט. "היחיד חש את ההכרח שבכוליות הפילוסופית כעריצות טוטליטארית." הטוטאליות הפילוסופית קשורה בעיניו של לוינס לטוטאליטאריות. הפילוסופיה החדשה בהקשר זה היא תנועת שחרור של היחיד. החטא הקדמון של הפילוסופיה נעוץ כבר ב"הכל מים". אתה מחפש משהו כולי מאחורי הדברים.
רוזנצוויג יודע שה"האנתרופוס התיאריטיקוס חדל סופית מלשלוט". מאמץ בהקשר זה את טענתו של הגל על "קץ הפילוסופיה והפילוסופים הפכו למיותרים, כלומר לפרופסורים".
טוען שלעולם לא נבין את לוינס – לא כתב הערות שוליים, השתמש במילים כהוראתן הראשונית. וכו'. בהקשר זה לוינס עשה הבחנה בין שתי מילים בצרפתית שלתרגומן אין שום משמעות בעברית, אבל אפשר אולי לחלקן ל: לדבר ולומר. העניין השלישי…
לוינס כתב מאמר על הפילוסופיה של ההיטלריזם. הוא טוען כי כנגד היטלר צריכה לקום קואליציה מן הותיקן ועד לקרמלין, מאחר ולכולם יש אידיאל של חירות, והגזענות נוגדת כל תפישה של חירות.
רוזנצוויג נפטר ב-29, הוא אמנם הכיר את האנטישמיות אבל לא ראה את עליית הנאצים. בשל כך הוא היה יכול להיות לפילוסוף האחרון של הגלות היהודית.
לוינס חי בשיאה של תקופה אנטי דתית, ובייחוד בצרפת. המילה דת איננה מופיע בכוכב. הדת איננה עניין של מצוות, הדת,
מראה כי השפה של הלוחמים כנגד הגל הוסיפה להיות הגליאני. מייצר את הטבלה הבאה:
| ↓ | הגל |
| יש כשלעצמו | |
| Dasien | |
| יש בשביל עצמו |
מצייר זאת שתולדות ההוויה/האלהים והאדם. הרעיון ההיידגריאני של הרפתקאות ההוויה הוא ההסטוריה. ההסטוריה היא התפרצויות, ומאחורי כל זה נמצאת הישות. הישות תופשת את מקומו של האל (ה-sien). ובתוכה נמצא ה- Dasien. זהו פיתוח של הרעיון הפנומנולוגי.
הגל פיתח את הרעיון הזה, כאשר אנו עוסקים בהיסטוריה הפילוסופית של "הישות". ישות של הגל היא אין. היש הוא אל האין. יש סתירה בלוגיקה, ובשל כך מופיע עולם.
הדת היא מעמד אונטולוגי: לפני האל. בעצם האופן שבו מתקיימת ההוויה. רוזנצוויג מגיע אל הדת שאיננה מוסד, אל העמידה הטהורה. על כן אין דתיים או חילוניים. אלו הן "שאלות המטרידות כל אדם ומהן הוא מתחמק…"
מהי הדת? שלום מצייר:
אמונה באלהים – מערכת הערכים האחרונה
מצוות
?
לייבוביץ' טען כי אם אתה יהודי, ואתה משתמש ביהדות למטרות לאומיות הרי שזו איננה הדת.
המחשב החדש נמצא בנהריים.
המבנה של הכוכב:
החלק הראשון הוא הסתכלות על הדתות הקדומות, עד יוון. בעיניו סין והודו בונות את יוון. המקרא מתמודד עם יוון סין והודו.
החלק השני היא ההתמודדות של היהדות עם האסלאם.
החלק השלישי הוא ההתמודדות עם הנצרות. הוא טוען כי יש גם מקום לנצרות. לדידו יש ברית תיאולוגית עם הנצרות ולא עם האסלאם.
לוינס ראה בעניין הזה משהו מאוד שלילי.
מי שסייע לו להבין זאת הוא בובר.
הטראומה של מלחמת העולם ה-I,
האם טענתו של אפלטון על הזהות של הטוב האמת והיפה נכונה?
חירות קשה – המשך
לוינס נתלה בכוכב הגאולה ברעיון העיקרי – "אולם הוא יודע גם שהמחאה הפשוטה של התודעה האינדיבידואלית, מה שהוא קורא "היחיד למרות הכל", אינה יכולה לחמוק סתם כך מן הפילוסופיה." הקשר מושתת על המאבק המשותף ברעיונות של הגל. מה שראינו אצל הגל היה רעיון הכוליות, וכנגדו מנסה לוינס להציב את רעיון האינסופיות.
העצמיות, זו המנוגדת לכוליות, היא רעיון הקשור עמוקות לשתיקה (ממקורותיה התיאטרוניים, אייסכילוס ושתיקת הגיבור הטראגי). זהו אותו מקום המצוי מעבר לכל אפשרות לבטאו בשפה. המסורת של הגל ממשיכה למארקס וללאומיות, ואילו רוזנצוויג יוצא כנגד רעיון זה.
השורש השני מצוי אצל הוסרל – הפנומנולוגיה. הפנ' דנה בפנומנים המצויים לפני. המדע אמנם לומד את הצבעים על פי אורך הגל וכו', אך הוא איננו יכול להגיע אל התחושה שלנו של הצבע. הפנומנים אבדו בתוך הפילוסופיה והמדע. אותו עולם המורכב מהתחושות הגדולות שלנו. זהו העולם מנקודת מבטו של אותו התחום האישי המצוי מחוץ לעולם. זהו האידיאליזם הטרנסצנדנטלי, אותו עולם המצוי בתוכי. אני חושב משמע אני חושב. שם מצויות התפישות שלי את המציאות, את עצמי. יש בהסתכלות הזו משהו כל כך פשוט, כמעט טריוויאלי, שאול בשל כך היא גם נשכחה.
הדבר היחיד שיש הוא פרספקטיבות שונות של המטבע, והמטבע הוא מה שאנחנו בונים כדי להסביר את כל ההיטלים השונים של הדבר. התינוק צריך לבנות מכל התמונות את הרעיון שיש מטבע. יש כאן קונסטרוקציה, שנוצרת ובעזרתה ניתן לבנות אובייקטים. זו חזרה אל דקארט שלפני ההיפותזות הגדולות.
ההבנה הזו של לוינס, של סוליפסיזם אינסופי, מפרקת את עניין הכוליות, והחיבור בניהם הוא פנים, והמשחק בין פַּנִים ו-פְּנִים.
איך מתחיל רעיון ההוויה?
פרמנידס: האין…
כל ההגדרה הפילוסופית ממקורותיה היווניים בנוי על רעיון עץ ההגדרות המתפצל כך: מין = סוג+הבדל (האדם הוא חי מדבר). בין extension (למעלה) ו-intention (למטה). המשותף של כל הדברים הוא שהם ישנם. לכל הוא שיא העץ המדובר. הירידה מן העץ תהיה בהוספת תוכן מסויים ליש. איך מקבלים מספר? יש+ ? = מספר. אבל אין שום דבר להוסיף! כאן פרמנידס טוען – הדבר היחיד שניתן להוסיף הוא אין, וזה לא ניתן, כי האין לא יכול להיות ליש. האטומיסטים הוסיפו את האין ליש – יש אטומים ויש ריק בניהם, ומהתרכובת הדואליסטית הזו נהיה היש. לאריסטו יש אילנות שונים – הקטגוריות, והן אינן מתחברות למעלה. היש נמצא באנלוגיה אבל לא בהסכמה. אין יש מעל לכל. הדבר הגאוני שהגל עשה הוא להתחיל עם הישות. למעלה קל להגיע, השאלה היא איך להגיע מטה. הישות ישנה, אך יש לה עוד תכונה. כל מה שתמצא הוא יש. מה התוכן של היש? 0, כלום. היש והאין הם זהים. זו סתירה. הסתירה אצל הגל היא הנקודה שבה מתחיל דבר חדש. זהו המפץ הגדול של האונטולוגיה. היש כשלעצמו הוא ישות ותו לא. הסתירה הזו מייצרת את היות הפאזל של היש. זה יסתיים כאשר הדברים יהיו זהים.
היידגר – האדם, ה-Dasein. הכל מצוי באדם. יש הויה המצויה באדם. הישות פורצת להוויה כמו הרי געש מתוך ה- Daseinובכך מתחיל משהו חדש.
האקזיסטנציאליזם עיקרו בשיוך עומק אונתולוגי לתופעות פנימיות, פסיכולוגיות באדם. כך למשל, רעיון הבחילה. סארטר מדבר על חווית הבחילה הנגרמת כתוצאה מ… (לא באמת חשוב). העיקרון הוא הקונטינגנטיות של העולם. "אפשרי המציאות". הרעיון הזה התחיל עם רעיון החרדה של קירקגור. יש פה משהו אונטולוגי המסביר רגשות. אבל הרגשות הללו אינם תופעה אונטולוגית.
אלאתיה – האמת, היידגר מתאר את הגנאלוגיה שלה. התופעות הן גילוי של הישות. האמת היא גילוי.
בעץ המדובר יש שני גבולות לעולם המדע – עליון ותחתון. לא שואלים שאלות על היש ולא על האינדיבידואליות. בין ה-extension וה-intention, יחסי האינסוף:0 והיפוכם למעלה ולמטה. רעיון האינדיבידואליות – כפי שלא ניתן להעתיק אוריגינל אומנתי, מאחר ויש אינסוף אינפורמציה ביצירה, כך הוא האדם. היחידות שלה היא אינסופית. זה מה שעושה את האמנות לאמנות.
שלום: השאלה היא "האם יש הישארות הנפש לפני המוות…"
בובר על היידגר
בספרו פני אדם, שהוא טרילוגיה, מופיע גם ליקוי האור האלוהי. בתוך הספר יש מאמר – דת המחשבה המודרנית. הוא דן במקומה של הדת בהגות המודרנית, בהגותם של שלושה הוגים מרכזיים – סארטר, היידגר ויונג. אנו נדון בהתייחסותו של היידגר למושג הקדושה וליחס שלו להוויה. 276' למטה:
לא כאן המקום לדיון ביקורתי במשנתו של היידגר על ההוויה. רוצה אני רק להודות ולהתוודות שבשבילי מושג של הוויה מתכוון למשהו שמחוץ לעובדת הקיום הטבועה בתוך כל הווה[R1] , היינו העובדה שהוא קיים, מושג ריק לחלוטין הוא, אלא אם כן אני מוצא מפלט בדת [R2] ורואה במושג זה, כמו שראו בו אחדים מבין האסכולאים והמיסטיקאים הנוצרים, כינוי פילוסופי לאלוהות, כמה שהוגים בה או מדמים להגות בה כשהיא לעצמה, ובכן קודם לבריאה. [R3] [MOU4]
בובר איננו שלם עם מושג ההוויה של היידגר. הגרמנית לקחה לעיתים מהשורש הגרמני ולעיתים מן הלטיני בהתייחסה למושג ה-Be. בעברית יש כל כך הרבה אופציות – יש, הווה, קיום, מציאות, ריאליות, ממשות.
Homer is clever ה-is משמש כאן בעברית כ"הוא". בעברית אי אפשר להפריד בין האוגד והקיום. תרגומים ימי ביניימים ינסו להפריד בין השניים – הומר נמצא חכם… ההבדל העיקרי הוא בין המציאות והנמצאים, ההוויה והווים. לפי היידגר אנחנו מחפשים את המושג האבסטרקטי של הישות.
ניתוח לוגי של המילה Is תראה שכאשר איננו אוגד, הוא יכול להיות פרדיקט, שוויון (משהו שווה ל), וכן עוד שימושים. השפה מתעה כאן, ויש לה הוראות שונות שאנחנו צריכים להפריד בניהם.
מה שבובר אומר הוא שהוא מכיר את ה"ישנו" אבל לא את ה"ישות". הוא מתנגד לכל התזה של היידגר בעניין. כדי להסביר את זה לעצמו הוא למעשה, לדעת שלום, הופך את ההיות להסטוריה.
ההוויה שכהיא לעצמה…
בדיוק כפי שהפנומנולוגיה איננה רוצה להחזיר אותך אל המטבע אלא אל ההיחשפות הראשונית, כך…
אבל כאן יש לציין כי אחד מביניהם והגדול שבכולם , אקהארט, יוצא בעקבי אפלטון ומעמיד על ההוייה היא האלוהים בתורת האמת העליונה את המאמר (שהרי הוא למעלה מן ההוויה ומן הווה). העמד עומת זה את מימרתו של היידגר: "אין בהוויה לא אלהים ולא יסוד עולם. הוויה מופלגת מכל הווה, ואעפ"כ היא קרבוה לאדם מכל הווה. יהיה מה שיהיה… מלאך או אל. הוויה היא מה שקרוב ביותר". אבל אם אין כוונת הסיפא שאני עצמי ולא כסובייקט של קוגיטו אלא בכלל אישיות בשר ודם שלי קיים, כי אז מאבד בשבילי מושג ההוויה את תכונת הניתן לתפיסת מחשבה אמיתי, שבשביל היידגר ברור כי מצויין הוא בה במידה יתרה.
ברם, אגביל עצמי בתיזות שלו על האלוהי, תיזות שמתוך הכרה נוקבת בגבולות הותוו בידי עצמו הן עוסקות רק בהופעתו של האלהי. ובייחוד באותן הנחות מראש על הופעתו שוב בעתיד התחייבות מתוך המחשבה האנושית, היינו המחשב האנושי על הווייה.
הספר – ליקוי האור – הוא תשובה של בובר לניטשה – האלהים מת. זהו הרעיון של בובר – משהו מסתיר את אורו. לפי היידגר יש כאן משהו שיקום לתחייה, ובובר גולש בנתיב זה.
בשם זה [R5] הרי כונו בכל הלשונות , מאז קרא האדם שמות לבן-בלי-שם לנצח, הוויות [R6] טרנצנדנטיות כלומר הוויות שלפי מהותן לא ניתנו לנו כאובייקטים של ההכרה, ואעפ"כ חשנו בהן כי הן באות בזיקה עמנו, [R7] והן באו בזיקה עמנו בהחלף צורות, [R8] בהתמד צורות, באפס צורה, ואף נתנונו לבוא בזיקה עמהן.
מהי דת? אפשר לומר שתהיה דת כאשר מקבלים היות משהו מעליך, טרנסצנדנטי. בובר מדבר על כך שמה שאמפיין דת הוא דמות שעמה אתה יכול לעמוד בקשר. יש שלושה מודלים של התיחסות לאל בהגות:
אובייקט – פטישיזם, או כאובייקט גדול יותר, מלחמת הכוכבים – הכוח.
אידאה – הדוגמה הקלאסית היא הרמן כהן (שהיה מורו של בובר). אי אפשר להגיד לאידאה "אתה". יש לו צד, אולי, שאפשר להתייחס אליו, אולי כמו קבלה, אבל זה לא זה.
לוינס: אני רואה תלמיד, אני רואה אותו פנים אל פנים. אין התנסות פנומנולוגית של אלהים כפי שיש לך של האחר. ההתנסות הזו סגורה. זה מה שעושה את לוינס ליהודי? הוא נגד חוויה דתית.
הוויה פנתה אלינו מן הטרנסצנדנטיות שלה, ידה אלינו, נגלתה עלינוף דיברה אלינו בתוך האמיננטיות[R9] . ברצון עצמו הופיע המופיע מתוך חביון ריחוקו – לא אנו שהבאנו לידי הופעתו. דבר זה הוא שהבדיל תמיד בין הדת למגיה; זה שהאדם דימה כי השביעהו – אף אם עדיין נחשב בעיניו כאל […] מי שמשביע שוב לא יבוא אליו הדיבור, שוב לא יעור בקרבו מענה, ואפילו הוא גומר תפילה, שוב אינו מתפלל.
ואמנם, כמו שאומר פעם היידגר (…) אמנם, לא בלבד בנ"א צריכים לאלים, אלא גם "דרי מעלה צריכים לבני תמותה". אלהים צריך לאדם העצמאי בזאת שהרגיש האדם במאמקריו מאז מעולם – כאיש שיחו, כשותף לעשה ידיו, כמי שאוהבו. [R10]
שני דברים אלו הם שמבדילים בין כוחות אלהיים לכוחות דמוניים.
בובר קורא את היידגר כך – אנחנו בפעולתנו יכולים להכריח את אלהים שיתגלה.
אין לחשוב שהיידגר אינו יודע בטיב העניין….
מאיפה באים האלים? מן ההוויה. האלים הללו פונים אלינו ודורשים מאיתנו, ואנחנו הדה-זיין, הרועים של הוויה, צריכים להגיב, ובתגובתנו תלויה ההתגלו
מי ששם לב כיצד היידגר מדבר עתה על ההסטורי לא יפקפק בדבר שההיסטוריה המתרחשת היא שעקרה אותם זרעונים והיא ששתלה במקומם את האמונה החדש לחלוטין.
כאן שלום טוען שבובר מזהה את ההוויה עם ההסטוריה.
היידגר רואה תגומה להתפרצות הר געש את התנועה הנאצית. אנחנו צריכים לפעול כדי שזה יקום ויתפתח. במנשר לסטודנטים הוא כותב כך. הוא מזהה את הממשות הגרמנית עם הפיהרר. דברים דומים אמר גם יונג בכמה הבדלים. כיצד יונג הביט את המשפט? מהי "הממשות הגרמנית"? יונג האמין שמתוך פיו מדבר תת המודע הקולקטיבי הגרמני. הוא כתב על זה כמה דברים, והאמין שיש תת מודע שונה לעמים השונים. יום אחד היטלר היסס כשדיבר.
ההיסטוריה נתונה למשפט אלוהי, היא לא שופטת כפי שחשב הגל. אם יקרה משהו בסוף ההיסטוריה, זה לא אומר שזה מה שהיה צריך לקרות.
מה שבובר אומר הוא שאותה היסטוריה הוא הרגע שההוויה פורצת, וכן הגותו של היידגר מתגלמת:
הוא קשר את מחשבתו לשעתו כדרך שלא עשה שום פילוסוף אחר, אף לא היגל. [R11] וכרתה ברית עם אות
שום עמידה קדושה של האדם כנגד התרמית ההיסטורית, שוב אינה נענית לו מתוך קבלת אחריות? שאלות אלו שאני שואל אינן שאלות ריטוריות, שאלות אמיתיות הן
מבין השניים, שחזרו וקיבלו את מימרתו ניטשה על מותו של האלהים הרי האחד, סארטר, הביא אותה ואת עצמו עד אבסורד בתביעתו להמצאת החופשית של טעם וערך. והאחר היידגר, מחשבתו על הולדת חדשה של אלהים מתוך מחשבת האמת נלכדה ברשתות הזמן. דומה אכסיסטנציאליזם זה אובדת דרכו.
שלום טוען כי לר' נחמן לא היו חוויות מסטיות כמו שהוא חשב שיכולות להיות. אבל הוא דיבר על דבר אחד – אתם נמצאים ע"י החוף, ועתה באים גלים ומכסים את הכול כולל אתכם – זהו האינסוף הבולע את הכל, ולאחר מכן המים חוזרים, שרדתם. הצונאמי הזה משאיר דברים על החוף. אלו הם המצוות, עליהן מדבר רונצוויג. זהו הרשימו, מצוות בין אדם לחברו, שוֹב.
אולי מחשבה זו מאפשרת לנו להבין את בובר. לוינס איננו מאמין בצונאמי – הוא מאוד שכלתני. כמו כהן, הוא מאמין באפשרותו של האדם לגלות את האחר ומה שמחייב אותנו באחר.
ערבות: לקבל את המקום של האחר.
אני לא יכול לראות את האחר מאחר ואני נמצא בסיטואציה שלי .
מה לוינס אמר על מות האלהים
אלהים לא נמצא. אפשר לראות דבר מעניין בפילוסופיה של הדת – ישנן שתי עמדות: העמדה ההומניסטית והאזיסטנציאלית. כאשר מתרחשת מהפכה אתאיסטית הומניסטית[3] האדם מקבל בחזרה את שנלקח ממנו. זו הייתה עמדתו של פויירבאך, ממשיכו של הגל, וגם המרקסיזם. לקוחים בחזרה את שאלהים לקח מאיתנו. האקזיסטנציאליזם, אומר – אשרי, יתום אני. זו עמדה הפוכה – כאשר איבדתי את אלהים איבדתי כמעט את הכל, אבל אין אלהים. זהו הרעיון של אלהים מת. זהו מישהו שמבין את האובדן ובוכה. האדם חש שמשהו המצוי בחוץ חסר לו, וזו העצבות והאבסורד של העולם האקזיס'.
אצל לוינס אין את הרעיון הזה. אין אצלו רעיון של השגחה. וראית את אחורי – יש את הדבר שהכל נובע ממנו, בהיבט הערכי. ההומניסטי חלה במאניה, האקזיסטנציאליסט בדפרסיה. היאוש כרת ברית עם הפיתוי. הגל היה מאני, ניטשה, קאמי היה דפרסיבי. חוזר לקרוא את סוף המאמר דלעיל. אם אין אלהים העולם חסר.
לוינס הפנומנולוג
יש קשר מעניין בין ההגות הפילוסופית והיהודית של לוינס. אנחנו נקרא מתוך התרגום של כוליות ואינסוף. יש שני יסודות בפנומנולוגיה. בעצם כמה. אחד מהם הוא הידיעה של העולם, כיצד אנו בונים את הידע אודותיו. מצד שני עוד הנסיון להבין את הפנומנים האנושיים. מה קורה לנו. לוינס דן בפרקים הקודמים בהנאה, למשל, בטכנולוגיה.
אנו נדון בחלק הרביעי – דיור, הדיור והנשי. יש מקבילה מעניינת לחלק שנקרא בחירות קשה. זהו מאמר (עמ' 93 בספר, מבקש לקרוא) היהדות והנשי. בקבלה יש שתי דמויות שטנים – ליל' ואשמדאי. טוען שלילי' היא השטן של הגברים ולהפך.
אפשר לפרש את הדיור כשימוש בעוד "מכשיר" בין "מכשירים"[R12] . או אז ישמש הבית לדיור כפי שהפטיש משמש לנעצת מסמר או העט לכתיבה. ואמנם, הדיור נמנ עם מעלול הדברים החיוניים לחייו של אדם – הוא מעניק לו מחסה מפני סערות ומסתור מםני אויבים או טרדנים. ובכל זאת, ובמערת התכליות שבתוכה מתקיימים חיי האדם שמור לבית מקום מיוחד, ואין זה מקום של תכלית סופית. האדם אולי מחפש בית כמטרה, אולי הוא נהנה מביתו, אבל לא בדמותה של אפשרות זו להנאה מראה הבית את מקוריות. זאת, משום שכל המכשירים לבד משימושם כאמצעים למען מימוש מטרה, אוצרים בתוכם תועלת מיידית.
הפעילות שאני פועל בכלים אינם נותנים לי את העונג או את המטרה.
תפקידו הבלעדי של הבית אינו להיות המטרה של פעילות האדם, אלא התנאי לה, ובמובן זה – ההתחלה. ההתכנסית ההכרחית כדי שהטבע יוכל להיות מיוצג ומעובד, כדי שיצטייר אך ורק כעולם, מתבצעת כבית.
היידגר מבדיל בין עולם ובין טבע/ארץ. ההתכנסות ההכרחית – שאלת המעובד היא השאלה החשובה ביותר. התזה שמופיע בחירות קשה (עמ' 95) היא – נרדמתי…
בעברית יש ביטוי משמעותי למחסה הזה – השם "הצור". האדם צריך להפוך את טבע לעולם, התנאי הוא שיהיה בית.
האדם נמצא בעולם כאילו בא אליו מתוך שטח פרטי, מתוך "אצל עצמו" שאליו הוא יכול לסגת בכל רגע נתון… בו זמנית בחוץ ובפנים, הוא נע החוצה מתוך אינטימיות, אל שאינטימיות זו נפתחת בבית הנמצא בחוץ.
מילת המפתח כאן היא האינטימיות. זהו בדיוק הרעיון של יצירת הזוגיות. האם אפשר ליצור אינטימיות. הוא אמנם נמצא בחוץ באובייקט, כמבנה, השאלה היא מה קורה בפנים. הבית הוא אשר יוצר את הפרספקטיבה, מתוך נקודת המבט של המגורים.
למה זה דומה? כולנו מסתכלים על העולם מתוך פרספקטיבה, embodiment. אותו דבר קורה בבית. שם אנחנו יוצרים את העולם משלנו ודרכו אנחנו רואים את העולם. האם ההסתכלות שלו איננה קשורה בתרבות?
בקריאה על השוכר את הפועלים (קריאה חמישית) מדובר על מה נותנים לכל הפועלים. לוינס: "זו חמרנות נפלאה" – קיימת ביקורת נוצרית על הברית הישנה, המצוייה גם בתקופתו של קאנט, על כך שהתנ"ך מדבר על שכר בעולם הזה, בעוד שהדת דנה בשכר בעולם הבא. הם האשימו את היהדות בחמרנות. אותו הדבר קורה בבית. נכון שהבית יכול להיות הגנה, אבל יש בו אלמנט אחר.
ניתוח ההנאה והלחיות מ… הראה כי ההיות אינו מתפרק לאוסף של אירועים אמפיריים ולמחשבות המשקפות אירועים אלה או שמות אותם להן כמטרה מכוונת[R13] . להציג את הדיור כהתוודעות לצירוף מסוים של גוף אנושי ומבנים פיירושו לסלק, לשכוח את המיזגות התודעה בדברים… תודעה של עולם היא כבר תודעה מבעד לעולם זה.
בידודו של הבית אינו מעורר בדרך נס, או מצית באופן כימי את ההתכנסות, את הסובייקטיביות של האדם.
האם רובוט היה יכול למצוא בית? שום תוכנה לא יכולה לשקף את הבית. חסר העולם הפנימי הסובייקטיבי. קונקרטיזיציה – לקחת רגש ולהפוך אותו לדבר שאפשר להרגישו במשהו, לשייכו. הרוך הוא הפתח ליחס לנשי. הנשי מתואר כעין סוג מסויים של אחר.
באיש האמונה הבודד יש דיון מאוד דומה על השאלה – היחס בין אדם לאדם, ההתגברות על הבדידות.
הנשיות איננה בשום צורה כאן הקשר של המיניות, אבל יכול להיות (לא יודע אם לוינס היה חותם על כך) שהמיניות היא גם ניסיון לפרוץ את הטרנסצנדנטי.
כוליות, רוזנצוויג
הכל נמצא בתוך העיגול המדובר. אם נשים בפנים גם את האדם, הרי שגם הוא יהיה חלק מן הכוליות. רוזנצוויג, כאשר הוא קורא להתחיל את הפילוסופיה מחדש, בשל אותו מימד שאיננו נכנס בכוליות. זו אותה הנקודה שר' מכנה אינסוף. שלום טוען שלוינס הגיע לרעיון האינסוף בעקבות הערת שוליים של ר'. בפרשת במדבר יש ביטוי לעניין – "במספר שמות". יש סתירה בין מספר ושם. ההבדל הכי טראגי בין מספר ושם ידוע. הרעיון של הטוטאליות יכול להפוך לטוטליטריזם. המחאה של "היחיד למרות הכל" איננה יכולה לחמוק מן הפילוסופיה. בהערת שוליים שלום אומר שיש פה שאלה גדולה – האם הדור שלנו כל כך הדגיש את האינסוף על פני הכוליות, ואולי צריך שיווי משקל בין השניים. יכול להיות שמבחינה הסטורית העולם מתחלק לחלק המדגיש את האינדיבידואליות, וזה המדגיש את הכוליות.
מדינות רחוקות (איראן הדתית וצפ"ק האתאיסטית) יכולות להיות בברית, בשל הכוליות. הפילוסופיה הסובייקטיביסטית כתובה בגוף ראשון אך גם אתה יכול לקרוא את שלי ולהסכים או לחלוק.
זה קשור ברעיון נוסף של רוזנצוויג.
לרוזנצוויג מתודה מדהימה. שוב למשולש אל אדם עולם. כיצד יש את החוצפה לשים את האדם מחוץ לעולם? בכל אחד מן הקודקודים יש מתח של דואליות. ניתן לומר שני דברים על אלוהים – הטוב, השלמות, או כ'הכח הבלתי מוגבל'. אם נלך לפי אחת ההגדרות, אנחנו ניצור תיאולוגיה שונה וצריך לבחור, או שלא. המשל שלו הוא של שני זרמים בנחל המתגשים זה בזה ויוצרים מערבולת. אלה הם מושגי הכן והלא של ר'.
שלום כתב על כך מאמר לכבוד ?. בעולם יש הסתכלות מדעית ואמנותית. בהסתכלות הכללית כל העצים שווים. יש 'העץ'. אבל ישנה גם המיוחדות של עץ אחד. זו האמנותית, ואי אפשר להוציא אחת מן האפשרויות. באדם יש גם שתי אפשרויות – הפרסונה והעצמי. לאדם יש מקום בעולם – בחברה למשל. זו הפרסונה. העצמי, אותו החלק הנמצא בתוכי, הוא הבודד. ר' אמר – למה יצרו את התיאטרון – כדי שאדם יעלה על הבמה וישתוק. הדממה היא העולם הפנימי. הגילוי שלו הוא פנטסטי. זו טראומה של האדם כאשר הוא מגלה את הפנימי. אנשים כל כך נמצאים במו"מ שכמעט ואין נוגעים בו.
ר' נתן מדבר על כך, באשר ל'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו', וזו הסיבה שהקב"ה נקרא מקום.
זהו ההבדל, כך טען ר, בין הודו וסין. ישנן שתי אופציות – הודה הוא הפרסונה (קאסטות, אתה מוגדר לפי המיקום החברתי). סין מדגישה את האוטוריטה של החירות.
אצל ר' הכל בא מן הלוגיקה. לוינס ראה דברים נפלאים ברוזנצוויג, אבל לפי ש' הוא לא שבר את הראש מספיק כדי להבין מה הוא עשה. אפשר לראות את זה בהקשר הלוגי:
קאנט בעצם חשב על המשולש לפני רוזנצוויג, באנטינומיות. משל לחדר שיש בו שלושה חלונות שלכל אחד מהם כיסוי. בכל אחד מהכיוונים יש דרך ללא מוצא, על ידי כך שהגעת לסתירה. הגל יצא מכאן עם רעיון אחר. אם נדבר על לוגיקה של שלושה ערכים ולא של שנים. אם התשובה היא כן או לא אתה בבעיה. אפשרות אחרת היא שיש סתירה, אבל יש דרך לצאת מן הסתירה, בלוגיקה תלת ערכית.
למשל – מחר יהיה קרב ימי. מה מעמדו של הפסוק? הוא לא חייב להיות רק אמת ושקר. אריסטו בדה-אינטרפטציונה דן בכך והסטואיקנים. אם שתי האופציות הן רק כן ולא, הרי שהעולם דטרמיניסטי. אבל באופציה שהצבנו, הלא והכן מייצרים את הדואליות עליה דיברנו. אם אתה אומר כן, יש לך את המהות, אם יש לך את הלא, אתה אומר חירות, אינדיבידואליות. בלוגיקה "ברברית" כמעט הוא פותח פתח חדש.
מתוך ההתנסות יש להאזין לשפע העובדות, אך גם לשפע האידאות, הערכים שבקרבם זורם הקיום האנושי: טבע, עובדות אסתטיות ומסוריות, האחרים, אני עצמי, אלוהים… לאנושות הדתית או האתיאיסטית, יש, במובן זה, התנסות באלוהים, מעצם העובדה שהיא כוללת (באוצרי המילים שלה) את המונח הזה, ולו רק כדי לשלול את האובייקט שהמונח הזה מוחל עליו, כדי לצמצמו או להסבירו.
חירות קשה (עמ' 262)
האמפריזציזם של ר' הוא עולם ההתנסות האנושית. ש' מחלק בין התנסות וניסוי. בניסוי אתה צריך שתהיה לך האפשרות לחזור על התופעה, האוניברסאליות. התנסות היא בלתי אפשרית לחזרה. הטענה של ר' היא שעצם היות המושג היא מספיקה. ימי הביניים נגמרו עם המבוי הסתום לגבי ההוכחות על האל. התקופה החדשה, מגיעה לשאלה שאי אפשר להוכיח את קיומו של העולם (דקארט). העולם החדש כבר איננו יודע אם יש אדם. לוינס כתב ספר – ההומניזם של האדם האחר. יש שם מבוא בו מסבירה כי מה שלוינס כותב הוא נגד הזרם שמאוד משפיע, ההורס את מושג האדם. בסטרוקטורליזם, בפילוסופיה האנליטית וכו'. האני הוא רק אשליה. ההומניזם, מקבל משמעות אחרת בכל רגע. לוינס מנסה להגן על המשמעות הפשוטה ביותר של היות האדם. אותו דבר קורה עם אלוהים.
שלוש מציאויות גדולות בלתי ניתנות לצמצום מתהוות, מתנתקות מן הכוליות, בהתנסות הטהורה הזאת: האדם, אלהים והעולם. המאמת אינו לצמצם את אלהי ההתנסות הזאת למה שהוא ביסודו, אלא לספר אותו כפי שהוא מופיע, מאחורי המושגים שבאמצעותם אפילו החסודים ביותר כבר עיוותו וסילפו אותו.
(שם)
יש שני מושגים משמעותיים – מכלול ומשלם.
לוינס אף פעם איננו מסביר כנגד מי הוא מדבר. הוא תוקף את המגמה של הרדוקציוניזם בפילוסופיה. אלהים כדמות האב (פרויד) כגילוי המעמדות (מארקס). אפילו אלו שמאמינים בו מקטינים.
יש לפעול באתה דרך בנוגע לאדם ולעולם. כל אחת מן המציאות האלה, בלי קשר ביניהן קיימת לעצמה ונתפסת מתוך עצמה (כמו אצל שפינוזה). האדם אנו סתם סינגולריזציה של האדם בכלל, שכן הוא מת לעצמו.
(שם)
מעניין לראות איך פילוסופים שונים דברו על המוות. המוות לפי רוזנצוויג הורס את הכוליות.
בתור חלק מן הטבע, כסינגולריזציה של מושג האדם, כנושאה של תרבות[4], כיצור אתי, האדם יכול לבוז למוות, אך לא בתור עצמיות שבה הוא מטא-אתי.
באל יש את המטא-פיזי, בעולם יש משהו שהוא מטא-לוגי, הלוגיקה איננה יכולה להסביר משהו בעץ. באדם יש את המטא-אתי. קאנט לא תיאר את כל האדם באתיקה שלו.
מאחורי אלהים, שהוא סיבה פועלת של העולם, מאחורי העולם, שהוא התגלמות הסדר של המחשבה ההגיונית, מתגלים אלהים מטאפיזי ועולם מטא-לוגי. אלה הם ישים מבודדים וסגורים בתוך עצמם, שקיומם מבוסס עליהם עצמם, אך בלתי ניתנים לצמצום: נפרדים משום שהם בלתי ניתנים לצמצום: נפרדים משום שהם בלתי ניתנים לצמצום. ורוזנצוויג מזהה את התפישה הזאת עם חוויית העולם העתיק הכוללת, כך נראה, את העולם הפסטי של האמנות, את האלהים המיתי, המופרד מן העולם ומן העצמיות הסגורה בתוך עצמה, סגורה כלפי העולם, ואינה נכנסת למערכת יחסים עם אלהים ועם העולם.
לרונזצוייג חסרה כאן האינטר-קומוניקציה בין השלושה, מה שהמקרא עושה. היחס שעומד מאחורי ההתגלות האלהית היא ההארה (אל-אדם). שם יש את הבריאה (אל-עולם). צריך לקרוא את רוז' על בראשית ועל שה"ש.
הרי לנו הנסיון הראשון לשוב את התנסות שהיא אמיתית לנצח. אל נפרדות ההוויות שהיא אמיתית לצח, משום שהמציאות הבלתי ניתנות לצמצום האלה הן פרק בהתנסות האנושית.
אך הרי השלב השני בהגותו של ר': הבידוד הזה אינו העולם של התנסותנו המוחשית, שכן בחוויתנו
בובר מדבר על הקו הבא שהוא היהודי:
הקו הנוצרי יהיה כזה:
"לוינס ורוזנצוויג"
לוינס מדבר כיצד מבנה התנ"ך ההולך מעבר לסכמה של הפילוסופיה:
הבידוד הזה אינו העולם של התנסותנו המוחשית, שכן בחוויתנו אלהים העולם הואדם אינם נפרדים אלא קשורים זה בזה. אין הם קשורים בכח תיאוריה החובקת אותם באופן פנורמי במחיר של צמצום.
חירות קשה, עמ' 262 למטה
צריך לגונן על עמדתו של רוזנצוויג. זה האחרון, טוען כי הוא דן בעניין כהיפותזה. אך על כל פנים, אלהים קיים בעולם האנושי – כדמיון, כאשליה או כמציאות – הוא קיים.
כאן נמצאת לדעתי הנקודה המהותית: האופן שבו עשוי להתממש בניהול הכללי של היש האיחוד שלה יסודות הבלתי ניתנים לצמצום וההטרוגניים במוחלט – האיחוד של מה שלא עשוי היה להתאחד – החיים והזמן.
שם
ושוב למשולש – נסיון לבחון דוגמאות של צמצום, דרך רעיון הכוליות והאינסוף. הכוליות והאינסוף סותרים זה את זה. דוגמא לצמצום – הנפש כמחשב, פנתאיזם וכו'.
במקום הטוטליזציה של היסודות, המתרחשת לנוכח מבטו הסוקר יחד של הפילוסוף, רוזנצוויג מגלה את ההתנעה של הזמן עצמו של החיים;
מזכיר שוב את הגרף הבריאה דלעיל. כדי שזה יקרה, צריך זמן, כדי שתהליכים מהסוג המדובר יהיו אפשריים.
הרמן כהן, המדריך של רו' ושל בובר, כנאו-קנטיאני, גם שאל את השאלה הזו. ? הנקודה המכרעת של כהן היא בין שני תחומים: הטבע והמוסר (קאנט). זו הנקודה שעושה לדעת שלום, את קנט יהודי מאוד, ולעומת שפינוזה. אלהים מתגלה מפגשם של שני הקווים המקבילים הללו: באינסוף. לטבע יש את המהלך שלו, וכן למוסר. יש הקבלה, בין הקווים, אך אין השפעה. אם אין מוסר העולם מאבד את משמעותו. יש הכרח ששני הרבדים יהיו קיימים. דבר דומה נאמר כאן, ואולי גם אצל היידגר, המציאות של הרפתקאות הקיום… (נרדמתי)
הזמן נמצא כבר בתוכנו (ולכן השאלה איננה האם אתה מפחד מימין או משמאל לרופא השיניים, אלא לפניו או לאחריו).
למה העולם האנושי צריך את הזמן?
ברגסון, כאשר הוא דן באבולוציה, עסק בשאלה.
אולי הרעיון של הזמן מחזיר אותנו להגל? לא – רוזנצוויג מאפשר לזמן לעשות הרבה דברים, אין סוף אחד.
אני לא בטוח שאלהים נהנה מטראנסים.
מה מתניע את הזמן?
יש משהו שמצריך את קיומו של הזמן.
מדובר באותם חיים הבאים אחרי הספר.
הטוטליזציה איננה נתונה, אין כאן מדע אחד (הכל מים) והם קשורים ומושחחים זה עם זה.
הטוטליזציה מתקיימת לא מתוך מבטו של פילוסוף אלא מתוך הישים עצמם המכללים את עצמם והמתאחדים. האיחוד הזה בהשלמתו – כזמן – מהווה את הנתון הראשוני של הדת הדת, בטרם תהיה אמונה, היא עצם הדו]ק של החיים שבהם אלהים יוצר זיקה עם האדם, והאדם עם העולם, הדת כארג ההוויה קודמת לכוליות של הפילוסופיה.
לתלמידי הפילוסופיה – דבר כזה קרה בתחילת המאה (הקודמת) במקום אחר, ולדעתו יש כיום הליכה אחורה. בסוף המאה ה-19 ההגליאניזם חדר לאנגליה. שני פילוסופים גדולים שלקחו את הרעיונות הללו היו בראדלי ומקתאברת. מור וראסל, לעומתם, יצרו ופתחו את הרעיון של האטומיזם הלוגי. המחלוקת בניהם היתה מעניינת – אל מול הרעיון (למשל בדוגמת העין) כי כל עניין איננו רק עומד בפני עצמו, והוא תלוי בדברים אחרים תמיד. מולם התפתח רעיון שיש משמעות לדברים בפני עצמם.
ארג ההוויה קודמת לכוליות של הפילוסופיה.
החיים או הדת הם בד בבד מאוחרים וקודמים לפי' ולתבונה, שכן התבונה עצמה מופיעה כשלב בחיים. אני מדגיש: האחדות איננה כאן האחדות הפורמלית שלאהים אדם עולם, העשויה להווצר נוכח בקרת המבט המחקר אגב צמצום באמצעות המחשבה הסינתטית של הפילוסוף, החיצוני ליסודות. האחדות היא האחדות של החיים.
האחדות היא אחדות של יחסים בין היסודות.
לוינס טעה בהבנתו את התפקיד של ה-ו' אצל רוז': "לא ניתן לחשוב על הקשר המחבר את אלהים אל העולם כספיציפיקציה של מילת החיבור ו'. הקשר הזה הוא יצירה. מילת החבור היא במקרה זה יצירה."
A=A הנוסחה של אלהים.
B=A עולם
B=B אדם (האומן מסתכל על העץ)
מדבר על ההבנה של הרב סולובייצ'יק את הרמב"ם, שהצלם עושה את האדם זר לעולם, ובניגוד לאלילות (היער הוא אלהי). שום תכונה של העולם איננה תכונה של אלהים ע"פ רוז', וכן באדם – וזה העולם הפנימי.
רוזנצוויג נוטל אפוא את המושגים התיאולוגיים ומשלב אותם בפילוסופיה כקטגוריות אונטולוגיות… המהות נעוצה דווקא ב"בשביל" הזה, שבו חיים אלהים והאדם, ולא ב-ו' הזה, הגלוי לעיני הפילוסופים. או ליתר דיוק
בחלקים של העולם האדם והעולם מקיימים עם אלהים יחס של נברא אל מול הבורא… עמ' 264.
המוסר והאחר
אריסטו (ואולי גם קאנט בהיבטים מסויימים) מבקש רק את האדם היחיד כדי שיהיה מוסר. הוא צריך להגיע אל השלמתו שלו, והמידות הן חלק מתוך כך.
ר': התגלות זו אהבה: יש מצוות לא מאחר והן עצות, או כצורך לשלוט, אלא מאהבה. התגובה לאהבת האל היא אהבת הרע (לוינס). אנחנו אוהבים את אלהים על ידי אהבת הרע. זה רעיון שהיה מפרק את הרעיון של ה. כהן (בגלל המקום אלהים במוסר). זהו האקזיסטנציאליזם.
שמע ישראל וכו' –
לא תשתחווה לאל זר –
אלישע בן
ההבדל בין האחד לאחר הוא הצ'ופצ'יק. כל הזמן צריך להכריע האם אחד או אחר.
סיכום
רוזנצוויג לוקח את האנטינומיות של רוזנצוויג וממשמע אותן לתוך המשולש. האנטינומיה הרביעית – האם העולם אטומיסטית או רציף. מהו הרעיון של הדבר הזה? מה למדנו מן האנטינומיות?
דן ביחס שבין העולם הקדמון או המחודש. הרמב"ם טען – אין הוכחה לכאן או לכאן, קאנט טען – יש הוכחה לכאן ולכאן. ההוכחה המכרעת היא האפשרות להוכיח את שני הדברים. הגענו לשלוש סתירות שאיננו יכולים לצאת מהן.
הגל מדבר על הרעיון של הלוגיקה הדיאלקטית, זו שמעבר לאפשרות הסתירה. השגיאה, ע"פ קאנט, היא הדיבור במה שהוא מעבר להשגה. אני עוסק רק בפנומנים, בעולם שלי, ומאיליו לא תהיה סתירה. מתי זה קרה שוב? בתורת הקבוצות (ראנד-ראסל). הגל אמר – אפשר להתחיל הכל מחדש עם לוגיקה אחרת שתאפשר את הסתירה. מה שהגל עשה הוא להתחיל עם אפשרות אחרת, והסתירה היא מוצא לדבר חדש. יש=אין – מפץ גדול. אנחנו נפתח חלון ונמצא אותו בפעם אחרת – הישות (היידגר)[5]. הגל מדבר על שלושת היסודות של המחשבה שלו, האבולוציה ההגלייאנית: היש כשהוא לעצמו A=A; כאן מופיע לראשונה ה-[6]Dasien (האדם בתוך) זה ה-A=B; והיש בשביל עצמו (תודעה) זהו ה-B=B. מכאן אפשר לצאת אל הביוגרפיה של זה שאין לו שם (אלוהים?), היא תולדות הגייסט (רוח).
העבד והאדון – כאשר לוקחים ממך את האפשרות לחיים, ונותנים לאדון, אז אתה מקבל את התודעה העצמית לפני האדון. המשולש שנולד אצל קאנט – אלהים אדם עולם, הפך עתה לנקודה, לכוליות. מי שנלחם עם המורשת הוא רוזנצוויג, ולוינס מן העבר השני.
אבל יש אצל הגל עוד יסוד אחד מאוד חשוב – רעיון הדיאלקטיקה ההסטורית. הגל הלך מעבר לשפינוזה, אותו העריך כל כך. איך לראות את ההסטוריה? המשמעות של ההסטוריה, וההסטוריה של הפילוסופיה עצמה, היו מרכזיות אצל הגל. זה כמו לומר שחלק מן המתמטיקה הוא ההסטוריה של המתמטיקה עצמה. הרעיון שהגל השאיר הוא שהתהליך ההסטורי העולמי קבוע. זו דינאמיקה נתונה, אם תרצו ואם לא תרצו אין זו. ההסטוריה כשופטת. האם אני מגדיר עצמי כמי שנמצא במלחמה עם האחר (הגל) או השלמה (סארטר). ההיסטוריה היא כוח של השגחה על מה שקורה.
צד נוסף הוא הרעיון של הפירמידה של המציאות האנושית:
מארקס הפך את הפירמידה, כך שהייצור, החומר נמצא למטה.
הערות לוינס:
האונטולוגיה:
התבונה כי ההגדרה שלי קשורה במאבק עם השני. היחס שבין הכוליות לפרט: כבר שפינוזה אמר כי כל הקבעות היא שלילה. ההגדרה שלי היא בהכרח פגיעה באחר, לא חלק מן הכוליות ההרמונית. זו האונטולוגיה שהיידגר יחגוג עליה.
מה הבעייתיות שבמשפט ההיסטוריה? כדי להגיע לגאולה, לעולם הטוב, מותר לעשות הכל. יש כאן הכשרה של העוולות בשם סיום ההסטוריה. לוינס רואה זאת ובצדק.
אונטולוגיה-אסכטולוגיה.
מה עשה רוזנצוויג – בחר בלוגיקה תלת ערכית. כנגד הכוליות יצא רוזנצוויג – והעמיד את האינסוף.
שלום מדבר על הפוסט מודרניזם שכתוצר של מלחה"ע ה-2 וקריסת הקומוניזם וגילוי כל העוולות הסטליניסטיים.
נקודה אחת להיידגר: הרעיון של הישות
הישות באה עם הזמן. יש כמה אפשרויות שנות. הרקליטוס חוזר על הבמה, והישות חוזרת להיות דינאמית. יש לה הרפתקאות. האדם צריך להיות ער להתפתחות זו, ולפעול לפי הזמן, ומה שקורה. רעיון ההסטוריה כרעיון של התפרצויות: הזמן הוא לא בסיסי, הוא בא בעקבות תכונה זו של הישות, זהו רעיון שרוזנצוויג אמר בצורה אחרת.
הוסרל
פיתח את הרעיון של האידיאליזם, הפנומנולגיה התחברה עם אידיאיליזם טרנסצנדנטאלי.
איך אני יודע שיש אתה- משום שבלב/בפני השני כתוב לא תרצח.
זה לא יהיה אצל סארטר ולהפך: האחר הוא הגיהנם שלי. אלהים הוא גם יש בשביל עצמו, וגם יש כשהוא לעצמו (סתירה, משם הוא מגן על האתאיזם), האדם רוצה להיות אלהים.
חוזר אל דקארט.
הכתבים היהודיים של לוינס
חסידי לוינס טוענים שהוא ההוגה הגדול ביותר מאז הרמב"ם. שלום לא בטוח אבל ללא ספק יש לו תרומה חשובה מאוד. הסדר והשיטה של הוגה, קיימים רק אצל מי שכותב דוקטורט. הוא עצמו יוצר, מאסף, ואין לו דרך אחת.
לוינס והאלהים
דן ברעיון של דת של מבוגרים. זהו גם שמו של אחד המאמרים בחירות קשה (76). הנקודה המרכזית היא שאלת ההשגחה. הוא רואה את ההסטוריה כמי שמתנהלת מהתנהלות בני האדם. הדת איננה נובעת משכר ועונש, אלא מתוך חובה. יש קרבה לבובר, הגם שיש הבדל גדול. הקשר הוא בין הדת והמוסר. הרעיון כבר הופיע אצל ה. כהן, שני דורות אינטלקטואלים לפניו. כהן-רוזנצוויג –לוינס. זו אמונה "אחרי איוב".
יש מאמר שיש לו הסטוריה מיוחדת – יוסלה רקובר כותב לאלהים, שהופיע בעיתונות הידישאית. זה מכתב שאיש לפני המשלוח לאושוויץ כותב. הוא פונה ואומר לקב"ה – אתה עושה הכל כדי שאעזוב אותך, ואף על פי כן לא אעזובך. האמונה הוא תחום שאנחנו לא יכולים להבין, הגבול של ידיעתנו. אנשים לא האמינו שמישהו כתב את המכתב, שמו של הכותב היה קוליץ, אחיו של הרב הראשי של ירושלים. אחד הסופרים הידועים האשים אותו בגניבה מן המת. לוינס כתב על המאמר, הילד של קוליץ, לאור התפעמותו מן הסיפור. הסיפור מתאים לעולמו של לוינס על כך שהעולם הדתי לא צריך להיות כרוך בשכר ועונש בעולם הזה. הסיפור שמובא שם הוא משבט יהודה על גלות ספרד.
מה הרעיון של פנים אל פנים? יש לנו תפישה פנומנולוגית של האחר. מי שלפני חודר אל תוך עולמי. זה מה שהפריע כל כך לסרטר. למרות שאין לנו שום גישה לאדם עצמו, הוא נותר אינסוף. הדבר המעניין באלהים הוא שאין פנים בפנים. אין שום חוויה של האחר. זהו ההבדל המריע בינו לבין בובר, שלדידו קיים מפגש דיאלוגי עם אלהים. אצל רונצוויג זה גם ברור, והמפגש קיים. ל' שולל כל אפשרות למפגש שחורג מן העולם הפנומנולוגי שלנו (אין חויה דתית של אוטו[?]). לכן גם המוטו של חירות קשה הוא – אסור להיכנס שיכורים למקדש. שלא כמו הכהנים האליליים המסתממים ומשתכרים, ומזנים. הם הגיעו לחוויות מכל אלו. לוינס הופך את רעיון השחרור לתורתו של אוטו[7]. קאנט דיבר על הדת שמתחילה מהפילוסופיה – המטא פיזיקה.
לוינס עומד נגד כל אפשרות להעמיד כחוויה וגם לא כ והולך לאפשרות השלישית – המוסר. הנביא איננו מיסטיקן. רוזנצוויג יאמר שהמיסטיקן הוא אנכי, יש לו דיבור פרטי. לקאנט אין כל אפשרות של דיאלוג עם האל, אבל יש מחוייבות אתית (אליה אולי נכנסת מוחלטות מסויימת הקשורה באל).
בין מיסטיקה לרליגיוזיות – רומנטיקה וארוטיקה
לפי הרמב"ם המסטיקנים מגיעים למעלה לחוייה, אבל לא עם אלהים. זה לשכב עם שפחת המלך. האופציה האחרת היא לחבק את בת המלך במלבושיה (תורה וכו'). ביחס בין בני האדם, לפי לוינס, מתגלה האל. המקרא הוא סוג כזה של גילוי. אבל הוא מקבל חוויות קיימות, זו חוויה כלפי האחר. אלהים הוא לא באחר. לפי לוינס אלהים והפילוסופיה היא הכתיבה הכי חשובה שלו. התרגום העברי הוא קשה ומלא שגיאות.
לפי שלום, לוינס משתמש בפירוש של פרשת כי תישא – הראני נא וכו' לא תוכל לראות את פני ופני לא יראו. מה זה פני – החוויה הפנומנולוגית. מהם האחוריים? אלו הם עקבותיו, המוסר. האחר נמצא באופק שלי, האחר האינסופי איננו נמצא באופק. כך הוא רוצה לקרוא את המקרא ואת חז"ל.
מבחינת בובר, אלהים הוא גם אישיות, אצל כהן יש לו מעמד פילוסופי. לוינס שולל את השניים. מה ההבדל בין הנאו קאנטיאנים והפנומנולוגים? לא יודע.
פיתוי הפיתוי – אוטונומיה, הטרונומיה ותמימות.
זו אולי הקריאה החשובה ביותר.
קאנט תוקף את המוסר היהודי כלא אוטונמי. הרעיון הקאנטיאני הוא שאם תוסיפו 70 זקנים לתרגום ה-70 יצא אותו תרגום. האויב של המוסר לפני קאנט היה היצר הרע. לאחר קאנט הוא גם היצר הטוב. בעקבות ניטשה האוטונומיה תהפוך להיות – כל אחד צריך לבנות את המוסר שלו. מעתה הקברניט יכול גם לצייר את המפות עבור עצמו.
מכאן מתחילה המלחמה שלו באוטונומיה. הוא מחפש התחלה אחרת למוסר, לא זו הקאנטיאנית. יש כאן עקרון אחר.
פיתוי הפיתוי הוא הגעגוע לפיתוי, לא כדי ליפול בו, אלא כדי לעמוד. כדי להיות גיבורים. זהו הגיבור האודיסאי, מאיתקה לאיתקה. לעומתו עומד אברהם בלך לך. אתה צריך לצאת מן הכוליות הפנומנולוגית, אל האחר. לך לך אל האחר. אל הלא הידוע.
טוען כי הסוליפסיזם היא עמדה אנטי מוסרית. השאלה היא כיצד יוצאים ממנו – מתוך הלא תרצח. פטנאם אמר שההוכחה הגדולה ביותר נגד הסוליפסיזם זה שאתה מוציא ביטוח חיים.
דקרט הטיל ספק בכל אבל לא במוסר. יש משהו פילוסופיה שהוא פיתוי הפיתוי – הוא רוצה להפיל את הכל כדי לבנות מחדש, כמו המתפתה, החושב שיש נקודת התחלה לכל סיטואציה. מכאן גם הרעיון על ההרס שיש בפילוסופיה.
הרבה פילוסופים לקחו דתות ועשו להם ליטוש פילוסופי. הגל עם הפרוטסטנטיות, שופנהאואר עם הבודהיזם-הינדואיזם, שילר, הרמן כהן ולוינס עם היהדות.
היידגר טען נגד לוינס על כך שהמוסר שלו הוא היפרבולי – מוגזם. עם היו רק שנים, לפי לוינס, האהבה היתה מצליחה. אבל כאשר יש שלושה כבר צריך חוק.
המשפט הוא מסדר זכויות (אינסופיות). אך אם החובות הן אינסופיות, יש בסיס למערכת המשפט.
הערות
[1] לפי ההערה – מתייחס להיידגר שמפרק את המילה לשתי הוויות אולי. אקסיס – יציאה, טנציה, לעמוד מבחוץ.
[2] אטטיזם, מהמילה סטייט, מדינה, משטר השם את המדינה מעבר לכל.
[3] מדקדק בין הומניות, קדושתו של האדם כתכלית הערכים, ובין הומניזם – האדם הוא מקור הערכים.
[4] דירקהיים?
[5] וכבר אמרנו – הכל מתחיל עם פרמנידס, משם – אריסטו, תומאס, הגל היידגר. חמש תחנות בביוגרפיה של היש.
[6] כאן הוא הביא את משל הצלחת, וה-dasien הוא אותו חלק מן הצלחת לאחר השבירה.
[7] רודולף אוטו – כשקאנט נעלם, הוא חשב שהוא הרס את האפשרות של דת. היו כמה המשכים – הגל וכיוב'. אבל כיוון אחר לחלוטין, בפילוסופיה של הדת, היה מבוסס על שלוש דמויות גדולות: שליירמכר, ויליאם ג'יימס ואוטו. שלושתם דיברו על הדת כחוויה, רגש ולא מערכת הבנויה על ההגיון. לג'יימס היה רעיון אקספרימנטלי שלחפש את האמונה מתוך כתבים (יומנים למשל). אוטו פיתח רעיון שקיימת חוויה דתית. א' דן בנומינוזי – המסתורי והמפגש עמו. מי שקצת קיבל את הרעיון הזה היה הגר"יד (תרגם זאת- שדאי, מה שמעבר לרציונאליות).
הערות שלום בגוף הציטוטים
[R1] הישנמים… (=ישנם)
[R2] הפילוסופיה הנוצרית הדתית ייחסה את ישות ככינוי פילוסופי לאלוהות.
[R3] רמב"ם – מצוי ראשון? הכרח המציאות? מחוייב המציאות – יש לו הוויה השונה מעובדת הקיום של כל הנמצאים. הוא מעבר. הרמב"ם דאג לניתוק מוחלט בין המציאות לאלהים.
[R5] אלהים
[R6] לוינס היה אומר – אחר.
[R7] זהו היחס: זיקה. יחס הוא יותר מידי אבסטרקטי. זהו חוט בלתי נראה המקשר בין שנים.
[R8] רוזנצוויג – אלהים מתגלה בהשתנות.
[R9] זה המשחק שהמסורת היהודית ניסתה לעשות בין קב"ה והשכינה, או בין קדושה וכבוד.
[R10] שוב התגלות של רוזנצוויג.
[R11] היידגר קשר עצמו לתנועה הנאצית בצורה שלא מאפשרת לו יותר..
[R12] התמודדות עם רעיון מרכזי של היידגר – יש את הדה-זיין, ואת מה ש…
[R13] אינטנציונאלי – מושג מאוד מרכזי אצל הוסרל. אי אפשר לזרוק פטיש שלא קיים, אפשר לחפש אותו?
כתיבת תגובה