בשבוע שעבר הגעתי למתחם המושכר לאירועים עסקיים. ניכר שהמעצב/ת השתדל/ה מאוד לגרום למתחם להיראות לא מעוצב דיו. כלומר מעוצב, אבל גם מבולגן, אבל במידה, שיראה אותנטי. על הקיר בדרך לשירותים היה מצוטט שיר של יונה וולך:

שכשראיתי אותו אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שוולך כתבה אותו. היה יותר מתאים לרובין שארמה או מישהו מהמחקים שלו (מי בכלל היה המקור של הסוגה המפוקפקת הזו). לשמחתי גוגל היה בעזרי וגילה לי את החלק השני של השיר:

הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

החלק השני של השיר לא הופך אותו לפחות אופטימי. למעשה הוא מקרקע את התיקון במציאות הכואבת והופך את השיר לראוי. אבל המעצב/ת לא חשב שזה מתאים. כלומר זה לא מספיק inspiring. עכשיו אין מילה יותר חסרת השראה מאשר השימוש הנוכחי במילה השראה שעושה בדיוק את מה שעשו לשיר – סיפורי הצלחה ללא כאב, סיפור fuckup שתמיד מגיעים אחרי ההצלחה הגדולה, מנטרות ריקות וחדי קרן.

הגאונות של אדם נוימן היתה בזיהוי מדהים של הגל הזה, והפיכה שלו למיזם עסקי מרהיב. WeWork היתה גם הכי טובה בזה. היא הצליחה להלך תמיד על סף הקיטש בעוד שכל השאר נפלו לתוכו בגדול. אבל כמו כל אופנה, הגל הוא גל וסופו לחלוף, ובמידה רבה WeWork עצמה היתה זו שמיצתה אותו עד תום. חיי העבודה שלנו הם לא בהכרח איזה דבר שהוא תמיד כל כך amazing וממלא. עבודה היא גם מתישה, וכפויית טובה, ומאכזבת, וכואבת. לפעמים מקבלים נוקאאוט בסיבוב הראשון. ממש כמו כל דבר אחר בחיים. וזה שיש בירה במטבח לא ישנה את התמונה הזו.

עכשיו – WeWork ועוזריהם ימשיכו להתקיים עוד הרבה מאוד זמן כי אנשים צריכים מקום לשבת בו. אבל במידה רבה WeWork מתה. לא החברה, האידאה, הרעיון של ״אנחנועובדיםביחדוזהכלכךמדהים״. והיא לא יכלה למות באופן סמלי יותר, כלומר שלא בנעיצת מחט כואבת בלב הבלון. נוקאאוט בסיבוב הראשון. הבעיה היא שהתרבות הגדולה יותר שהולידה את WeWork מעדיפה לדבר על חדי קרן מאשר לתקן כאחד שחלה, כאחד שהבריא, שיבריא.