השבוע הילדים שבחופש פתחו את אחד הבקרים עם ״שקשוקה״ מהטלוויזיה החינוכית. הפרק עסק בתכנון אירועי בת המצווה של הבנות בסדרה אבל תיאר היטב את היחס הכללי של הישראליות הנוכחית לשק החבוט המכונה ׳ערכים׳ ועוד יותר מכך למה שמכונה ׳מסורת׳. אחת האמהות שהיא לא מכאן במקור, עם מבטא צרפתי מוגזם ופלרטוט עם הצד המזרחי-אולי-אפילו-מסורתי – מנסה לקדם ׳שנת מצווה, ערכית, משמעותית׳. למזלה היא לא מכאן, והיא לא קולטת את גלגולי העיניים והמבטים הציניים והמתנשאים שכל הישראליות השיבו לה, בנות ואמהות כאחת כולל הבת שלה. הבנות בסדרה רק רוצות לאחוז במסורת אמותיהן – מסיבה, עם דיג׳יי, ובלי חפירות ובלי טרחנות.

עלייתו של המעמד הטרחני

כאשר עוסקים בשיח יהודי במרחב הישראלי צריך לזרוק אותו על מישהו שהוא לא מכאן – דתי, עולה, מדריך בתנועה. יש לנו תקן מוכן בשביל זה בתנועות הנוער / מכינות / חיל חינוך / מדריכי טיולים / אנשי חינוך. המבנה קבוע – יש מישהו שהוא חופר, טרחן, נוטה לדיבור לא מחובר ולא מציאותי, וקהל רחב ציני שמתבונן מהצד. שני החלקים בציר הזה צריכים אלו את אלו כדי להתקיים. אנחנו זקוקים להם בימי זיכרון, בחגים, שימלאו את הדקות החסרות. אבל אנחנו בזים להם בלבנו.

אחד האסונות הכי גדולים של הישראליות מצוי במבנה הדואלי התקוע הזה. אפשר לראות אותו היטב בהגדה של פסח שהוציאו לכבוד המחאה (״הגדת החירות״). המבנה הדואלי שתיארנו למעלה הוא שמאפשר לדתיות לשמר את הדת כאיזה דבר העומד לעצמו, ללא תנועה, אבל גם לשמר את החילונות בבוז העמוק שלה לגוויה הזו. אפשר לדון בשאלה האם יש או אין חידוש בדברים הנלווים בהגדה הזו, או לדון בעיצוב הברושורי שלה, אבל דבר אחד ברור – לא עלה על דעתם של העורכים להתערב בהגדה עצמה או במבנה ליל הסדר עצמו. הגדת החירות היא הגדה דתית כמו ההגדות שפשו בשולחנות הסדר בעשורים האחרונים, עם קצת הסחות דעת מסביב כי מה שבאמצע מרדים נורא. גם ההצעה לקרוא במקום ההגדה את מגילת העצמאות היא הצעה דלה מאוד, כי ברור שאיש לא מוכן לפרש אותה באופן ביקורתי ורדיקלי.

והקריאה הטרחנית הזו היא הניצול הכי גרוע שאפשר לעשות בטקסט ההזוי שנקרא ההגדה של פסח ובמערכת הקואורדינטות הפיזיקליות שחז״ל שתלו מסביב לשעות האלו. אם מה שעולה מכל האירוע הזה זו תחושה עמוקה של שעמום, אולי עדיף שלא נעשה את זה בכלל. מול ההצעה הרדיקלית בהגדה, שחותרת לחירות אישית וקולקטיבית מתוך עמדה של פרשנות, הדלות הפרשנית של הישראליות – מהעבר הדתי והחילוני כאחד – מותירות אותנו עם סיסמאות, מילים ריקות ולב משתומם.

לאור המתח הזה הבחירה המסורתית להתעלות מעל המחלוקת הזו ופשוט להיות בתוך האירוע ניצבת כבחירה רדיקלית ומפתיעה – היא נמנעת גם מהצד הטרחני וגם מהצד המלגלג. אבל גם העמדה הזו לא הצליחה לפתח עמדה שיש בה חירות פרשנית.

אתם בטח חושדים בי שאני מבכה את מותה של המסורת, כלומר שאני מהצד הטרחני בסיפור. אבל הדלות הפרשנית שלנו נמצאת בלב המשבר הנוכחי (ובגדול בכל המשברים המרובים שהמדינה היהודית מתבוססת בהם וגם בחלק מההצלחות שלה). חוסר היכולת של צד אחד לנסח מערכת ערכים שאיננה העתק-הדבק של מערכת ערכים ליברלית מרובת פערים, סתירות, ומנגוני כח וצביעות; חוסר היכולת של הצד האחר לפרוץ את מערכת הפרקטיקות ההלכתית שהתעצבה במקומות וזמנים שאין להם שום קשר לניהול מערכת ריבונית ומציאות חברתית מגוונת; ומעל כל אלו חוסר היכולת של כולנו לפרוץ את מערכי הפגיעה והנקמה שאנו לכודים בהם — כל אלו נטועים בשממה הפרשנית שלנו ושל מנהיגנו.

האם ניתן לחזור לפרשנות?

יכולת פרשנית יושבת על תילי תילים של דקויות, של ניואנסים שנחקקו ונצברו בארכיאולוגיה של הידע שלנו. חברות מהגרים נוטות לרדד את השפה, את החשיבה ואת יכולת הפרשנות. אולי זה חלק מהתשתית של הברית הישראלית אמריקאית – שתי חברות שבמהותן הן נטולות פרשנות. כך או כך, קשה מאוד לגדל יכולת כזו ברמה האישית, וקשה עד בלתי אפשרי לחשוב על דרך לחדש אותה ברמה החברתית. מעצבי הסדר הבינו היטב את הפרדוקס הזה ולכן לא הניחו לנו לסיים את הסדר בתובנה, במסר מהדהד. הסדר מסתיים במעשה גניבה נטול פרשנות, מצד אלו שלא הוסמכו עדיין לפרש אבל שולטים בעתיד, והוא דועך לתוך שירת שיכורים של אלו ששלטו בעבר אבל איבדו את היכולת לפרש.

בשנים האחרונות אני חוזר בהכשרות על מסר מורכב שכל מי שחווה אותו יודע שהוא מאוד פשוט: חשיבה מאומצת אינה ערובה לאסטרטגיה פורצת דרך. לא פעם היא מעכבת אותה, ומעכבת אותנו בכלל מלפעול. אמנות מערכתית מחייבת קפיצה מהבנה חלקית לפעולה בחוסר וודאות. אבל אמנות מערכתית וחשיבה מערכתית קשורות אלו באלו ויש בחיבור הזה פוטנציאל לפריצת דרך פרשנית-מעשית.

אולי. גאולה.