הלכה לעולמה דורית צמרת שכתבה את אחד השירים הכי עצובים שנכתבו כאן. השיר שלה – כמו רוב שירי יום הזיכרון – נכתש עד דק, ומושר ברצף ההשמדה העצמית הקבוע, פעמים לפני ופעמים אחרי ״מי שחלם לו״. הרצף הזה מקשה עלינו לראות את השבר הדק שהפך לעמוק ונגלה מבין המילים, סדק שראוי לעמוד עליו לזכרה.

התמה שמנגידה את הטבע המתחדש ובני האדם הכלים היא אחת המרכזיות בשירי השכול הישראלית. אני נוטה להניח שהתמה הזו לא מקורית-ישראלית ויש לה אח ורע בשירים דומים במערב. ההמרה של המוות הנצחי בצמיחה היא מקום לנחמה קולקטיבית. כבר בשירים המוקדמים של נתן יונתן כמו ״החול יזכור״ – ניבטת ההנגדה מתוך הנצחיות של הים, המצולות, למול הנעורים הכלים. בשירו משנות ההתשה הוא ממשיך את הקו הזה – ״יש פרחים שבני חלוף / יש פרחים שעד אינסוף״. הטבע והמנגינה הם נצחיים, הקולקטיב חי, הפרחים האינדיבידואליים כלים. החיבור בין הטבע לשכול הופך את השכול לחוק טבע, כורח, אפילו מכיל את הרומנטיות של מחזור ההתחדשות.

השיר הכואב של אהוד מנור על אחיו שנפל במלחמת ההתשה ״אחי הצעיר יהודה״ מכיל גם הוא את כל התמות האלו – השמש שוב זורחת, הגשם יורד, הילדים גדלים, החברים זוכרים – למרות הכאב יש מקום לנחמה. דומה לו גם השיר ״בשנה הבאה״ שבו הציפורים הנודדות מאפשרות לזכור את מי שכבר אינו כאן.

באותו אופן, השיר שנכתב אחר ששת הימים ״מי שחלם לו״ כורך את המרכיבים האלו באופן ההדוק ביותר – הוא מנגיד בין אלו שהלכו ואלו שחזרו, ודווקא מחזוריות הטבע היא העדות לכך שהמסירות של אלו ש״הלכו״ לא היתה לחינם והיא תשתית הזכרון הקולקטיבי שמצדיק את האבדן:

וְהֶהָרִים עוֹד יִבְעֲרוּ בְּאֵש זְרִיחוֹת / וּבֵין עַרְבַּיִים תְּנַשֵּב עוֹד רוּחַ-יָם / אֶלֶף פְּרָחִים עוֹד יִפְרְחוּ בֵּין וּבְתוֹךְ שוּחוֹת / הֵם שֶיָּעִידוּ כִּי זָכַרְנוּ אֶת כּוּלָם.

לכאורה ב״החיטה צומחת שוב״ יש את כל המרכיבים האלו – הזית, החרובים, העיט. שקיעות העמק עוד שותתות. אבל אז מתחיל הסדק – כן, העולם מתחדש אחר המלחמה, הילדים נולדים ויגדלו, החיים חוזרים למסלולם. אבל הטבע והתרבות אינם אחד. מחזור לב האדם אינו כמחזור הטבע – אחר השקיעה הטבע מחשיך ועולם האדם מתעורר ״מוּאָר הָחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת / עַל מָה שֶׁבּוֹ וּמָה שֶׁבְּלִבּוֹ״. המיטונימיה של החדר כבבואה לאדם – התיאור החסר שמגלה יותר משניתן לומר במילים – פועל את פעולתו. לא ניתן להגות את מה שבליבו של החדר אבל כולנו יודעים.

ואכן – הטבע חוזר על/אל עצמו. הציטוט המופתי של קהלת –

וְכָל מָה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד / זָרַח הַשֶׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶש בָּא״

מעיד על חדלון האדם, על חוסר התוחלת של הקיום, אבל האדם עודנו —

ואפילו השיר, הזכרון הקולקטיבי, אינו יכול לאדם:

״עוֹד הַשִׁירִים שָׁרִים אַךְ אֵיךְ יֻגַּד / כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה״.

אין נחמה בנצחיות והתחדשות הטבע, ואין נחמה בנצחיות האומה ואפילו לא ניתן להגות בכאב או באהבה.

והבית האחרון כורך את המסע הזה יחד – אכן העולם הפיזי שב למסלולו אחר המלחמה – ״הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִּת״. אבל האדם אינו אותו אדם, והאבדן אין בו נחמה שכן ״אַתֶּם הֵן לֹא תּוּכְלוּ לַשּׁוּב״. ומחזוריות הטבע אין בה מרגוע אלא צרימה נוראית. הפער בין מה שליבו של החדר, בליבו של אדם, לבין האדישות האינדיפרנטית של הטבע כבד מנשוא. הפער בין הכאב האישי לבין המציאות שממשיכה במסלולה הופך את הכאב לקשה יותר, לכואב יותר.

וההתמקדות מכל מחזור ההתחדשות דווקא בנטיעות האדם – בחרוב, בזית, בדשא ולבסוף ובייחוד בחיטה מחזירה את המבט אל התרבות. אלו אינם שוב הפרגים / פרחים שצומחים מעצמם (ובשמים אין ציפורים נודדות אלא עיט). החיטה היא ערש התרבות, והצמח הכי מבויית ומתורבת שקיים. החיטה צומחת שוב לא מעצמה – החברה שבה וזורעת אותה. כי לא רק הטבע אנוס בחוקותיו – גם החברה רוצה לשוב למסלולה אחרי המלחמה, ורק זה שאיבד את היקר לו צועק שיעצרו את העולם ואין עונה –

״וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַּיִּן / שֶׁהָחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב״.

*

אין מלחמה שנכתב עליה כל כך הרבה, בכל כך הרבה פרקים, ואנחנו עדיין מבינים בה כל כך מעט. השבר ששירטטה דורית צמרת – הוא לב השינוי שבנו, השבר של חברה מגוייסת שהופכת לחברת בני אדם, ועוד אנחנו עומדים בתווך.

השנה יחלפו חמישים שנים למלחמת יום הכיפורים. הדור שלנו הוא דור הילד וכלבו – אלו שהמשיכו את החיים כאן כי זה מה שהחיים עושים. אבל ליבו של החדר שאין לו שינה בלילה ואין בו מרגוע עדין פועם גם עבור הילד שעל הדשא. ואפילו כאשר האורות בחדרים מתחילים להיכבות.