ניר ינאי כתב מאמר נהדר על אסטרטגיית הדאו של טראמפ. הוא עוסק בשאלות של אסטרטגיה ללא תכנון, ובאופן המגלם גמישות ויכולת השתנות. מכיוון שאני חושב על הענין גם הרבה זמן אני רוצה להוסיף למה שהוא אומר ולדבר על ׳אסטרטגיית המצמוץ׳ אשר למרות השוני הרב משותפת לטראמפ ולנתניהו גם יחד.

דאו-לוגוס

כשחשבנו בתחילה על מושג הדו-אלוג (do-alogue) הוא נבע בעיקר מהמסורת היוונית, תוך קריאת תיגר מסויימת עליה. הדו-אלוג (to do) הוא מה שהדיאלוג היה אמור להיות – חיבור של ‘דיא’ – דרך, ו’לוגוס’ – רעיון. הדרך שבה הולך הרעיון. במציאות שבה הדיאלוג התנתק מהדרך הדואלוג חוזר לחיבור של למידה-עשייה, או הליכה-שיחה. במובן מאוד עסקי – שאין דבר כזה ״הייתה לנו אסטרטגיה נהדרת אבל כשלנו ביישום שלה״. 

אבל במעלה הדרך הוספנו להקשר היווני גם את הדאו-לוג כפי שאפשר לראות במאגר הידע. הדאו הוא במידה רבה הרעיון המכונן של הפילוסופיה הסינית, ואין לו ממש תרגום למערבית. ניתן לראות את פער התרגום בפסקה הפותחת של ספר המלחמה המפורסם של סון-צו:

אמנות המלחמה, אם כן, נשלטת על-ידי חמישה גורמים קבועים, שיש לקחת בחשבון בניתוח המצב, כשמעוניינים לקבוע את התנאים בשדה הקרב. ואלו הם: החוק המוסרי, השמים, הארץ, המפקד, השיטה והמשמעת.

במספר מקומות מתרגמים את הרכיב הראשון (החוק המוסרי) ל״מדיניות״, או ל״דרך״. אבל במקור לא כתוב שם אף אחד מאלו. מה שכן כתוב הוא ״הדאו״. והדאו הוא אכן גם החוק המוסרי וגם הדרך ולפעמים אפילו המדיניות, אבל הוא גם אף לא אחד מהם. הדאו חותר תחת ההבחנה בין האדם והעולם, בין ההבנה ובין הדבר שמבינים. הוא שואף להלימה בין ההשתנות בעולם ובין ההשתנות הפנימית. הדאו הוא Be the Change לא במובן הניו אייג׳י, אלא במובן של הלימה נטולת אגו בין מה שמשתנה בעולם וההשתנות שלנו. הוא חותר תחת הרעיון הבסיסי של הבחנה בין מיקוד שליטה פנימי או חיצוני. 

הדאו כרעיון אסטרטגי

בניגוד להרבה רעיונות מזרחיים, הדאו הוא עניין ממשי בהנהגת העולם, והוא לא חותר לביטול ואיון של האדם. ככזה, הוא גם רעיון מוביל בתפיסה האסטרטגית הסינית, שבדומה לזו היוונית עושה את החיבור בין חכם למצביא. אחד הרעיונות המרכזיים הוא תפיסה של נצחון ללא מאמץ. החכם הסיני הוא אומן הסבלנות והוא מנצח במאבק במצמוץ בלבד, או במקום אחר אפילו בלי להזיז עין. הסיפור הסיני (לי-צו/ליזי, המאה ה-5 לפנה״ס) מתאר את הלוחם שמבקש ללמוד את אמנות הקשת אבל נשלח על ידי מורו ללמוד כיצד לא למצמץ:

פיי-ווי (Fei Wei) היה רב-אמן מפורסם בקשתות. חציו מעולם לא נורו לשווא ואף מטרה לא הוחמצה על ידו. ג’י-צ’אנג (Ji Chang) קיווה ללמוד קשתות וביקש מפיי-ווי שילמדוֹ. לאחר שקיבל את ג’י-צ’אנג כתלמידו, אמר לו פיי-ווי כיצד עליו להתאמן: “התאמן עד שתוכל לבהות במטרה מבלי למצמץ לעולם, ואז נדבר על לימוד קשתות”.

הלמידה היא מתוך החיים עצמם ומתוך דינמיקת החיים של הנול:

כשחזר ג’י-צ’אנג לביתו, הוא נשכב תחת נול האריגה של אשתו ובהה בדוושת הרגל בזמן שאשתו ארגה. לאחר שנתיים של אימונים, אפילו כשקצה הבוכנה עבר ממש מול עיניו, ג’י-צ’אנג לא מצמץ. הוא ביקר שוב אצל פיי-ווי, שאמר: “זה לא מספיק. אמן את עיניך עד לרמה שבה הפרטים הקטנים ביותר ייראו גדולים”.

לאחר מכן הוא לומד כיצד להתבונן בדברים ואז גם מתרחש ההיפוך:

אז, ג’י-צ’אנג תלה ליד החלון זנב של יאק ובו כינים, והחל לבהות בו מדי יום. לאחר חודש, הכינים החלו להיראות מעט גדולות יותר. לאחר שלוש שנים, הכינה הפכה כה ברורה וחדה בעיניו של ג’י-צ’אנג, עד שהוא הצליח לנעוץ חץ בדיוק במרכזה של כינה. ג’י-צ’אנג מיהר בחזרה אל פיי-ווי, שאמר לו בשמחה: “כעת כבר למדת את אומנות הקשתות”.

למידת אמנות הקשת נעשית מעצמה, כנספח של למידה אחרת. אפשר להגיד שמשל אמנות הקשת הוא משל לאמנות המלחמה כולה – גם הקרב יכול להסתיים מתוך התבוננות ומבלי לשחרר את החץ. פרנסואה זו׳ליין, סינולוג צרפתי כתב על כך שהתרבות האסטרטגית המערבית היא תרבות המבוססת על עשיה והפעלת כח (איזה מושג מערבי מרהיב) ואילו זו הסינית על אי עשיה. וכאמור, זה נשמע לאוזנים מערביות כמו איזה בריחה מטבע העולם, אבל זו גישה בעלת הישגים אדירים. 

כך למשל, כאשר המהפכנים הסיניים מתלבטים אם להצטרף למלחמה ביפנים במלחמת העולם השניה, או אם לנצל את המצב ללקיחת נכסים מהמלוכנים הם מחליטים לא לעשות את זה ולא את זה. היפנים יחלישו את עוצמתם של המלוכנים, האמריקאים ינצחו את היפנים, ואז המהפכנים יצעדו ללא התנגדות אל תוך הערים. גם הרומן הסיני עם הקומוניזם היה כזה – סין לא חדלה להיות קומוניסטית, היא גלשה למרחבים אחרים עם הדאו המשתנה. 

המצמוץ של טראמפ

וכל זה הוא הקדמה למה שאני רוצה לתאר על טראמפ ואז גם עלינו. טראמפ הוא גאון של לנצח במצמוץ. טראמפ מכריע את המלחמה באיראן עם 12 פצצות. הוא עושה את זה אחרי סבלנות רבה ומשתלמת. אחרים יסללו עבורו את הדרך, והוא יזכה בתהילה. טראמפ מכריע את הקרב שלו עם מאדורו ברגע קצרצר. בלי מלחמה אדירה. הוא הולך להשיג את יעדיו בגרינלנד בלי להזיז חייל אחד, והוא מבקש להשיג את יעדיו בעזה עם מפקדה של 200 חיילים בלי boots on the ground. ומנגד, כאשר המערכה שלו בחות׳ים אינה מצליחה, הוא מחלץ ממנה ללא הישג ומבלי לייחס לכך חשיבות. אין בעיניו ערך להתשה והתכתשות גם במאזן הכוחות הנוטה כל כך לטובתה של ארה״ב. 

טראמפ מצטייר לנו כאדם פזיז, פעלתני מאוד, חסר עכבות. אבל בפועל בכל המקרים הללו טראמפ מחכה ומחכה עד שדבר מה מבשיל בעולם, וכל שנותר לו הוא למצמץ. הנקודה כאן איננה רק היעדר התכנון כפי שתיאר זאת ניר. נכון, זו ממש לא ״תוכנית גדולה״. אבל היא כן מחייבת התבוננות חדה מאוד בהשתנות, ומעבר מהיר מהצד שאינו פועל לצד הפועל ובחזרה. 

אבל הישראלים אינם טראמפ. במובנים רבים אנחנו חיים בתרבות אסטרטגית שהיא אנטי-דאואיסטית – אנחנו דוגלים בעשיה, אפילו ללא תוצאה, כדבר ראוי. אנחנו מוכנים להלחם חודשים ארוכים מאוד בעזה, רחוב אחר רחוב, מבלי לראות שינוי בתמונת המערכה ובהשקעת משאבים אדירה ומחירים בלתי נתפסים. אנחנו תרבות שיש לה אפס דחיית סיפוקים, והרעיון של סבלנות עד שתכשר השעה זר לה מאוד. כאשר אנחנו שומעים את המשפט ש״מדינת ישראל תגיב במקום ובזמן המתאימים״ אנחנו יודעים שמדינת ישראל לא תגיב. 

אבל בהקשר הזה, נתניהו איננו ישראלי. אחת ההאשמות השגורות שהישראלים מאשימים את נתניהו היא על חוסר ההחלטיות שלו. הוא יכול לדבר שני עשורים על איראן, אבל להמנע בכל השנים הללו מלצאת לדבר הגדול הנדרש. הוא יכול לשים מטרות מלחמה כוללניות של מיטוט שלטון חמאס והשבת כלל החטופים, מבלי שיש לו נכונות ללכת לכיבוש צבאי או לעסקה כוללת. בעבר תיארו אותו גורמים בלשכתו כמי שמכדרר ברחבה כל הזמן אבל לעולם לא בועט לשער. 

הם כמובן טעו. נתניהו בעט לשער לפחות ב-2 מתוך 3 מהסוגיות שלמעלה. אבל הוא חיכה שהעולם יתאים את עצמו קודם, שהדרך לטהרן תיסלל כמעט מעצמה, שהתנאים במלחמה יאפשרו השגת עסקה על כלל החטופים מבלי לוותר על המטרות של החלפת שלטון חמאס ברצועה (גם אם עוד לא ברור שנוכל להשיג את המטרה הזו). האם הובטח לנתניהו שהתנאים יבשילו? ודאי שלא. אבל התנודתיות של המציאות היא דבר רציני מאוד להשען עליו. מול לחצים אדירים – מבית, מחוץ, נתניהו חיכה בכל אחד מהתחומים הללו לשעת כושר, קידם את התנאים, אך בעט לשער רק כאשר כל הכוכבים הסתדרו. 

מענה יהודי-ישראלי למתח

בין הפעלתנות המערבית והסבלנות המזרחית, לנו היהודים יש גם תשתית משלנו לדון בעניין הסבלנות והפעולה ודומה שהיא ממצעת בין מזרח ומערב. המדרש מתאר כיצד יעקב אבינו ״מחמיץ את השעה״ (הביטוי מאוחר ואינו מופיע במדרש) כאשר הוא אינו עולה בסולם המלאכים. הצו הישראלי אומר – החיים נותנים לך סולם, תעלה בו, אבל יעקב, שלא כמו ישראל חושש מלעלות. למולו, המדרש מאשים את דוד במעשה בת שבע ש״אכלה פגה״, כלומר אכל את הפרי בוסר. לפי הפירוש הזה, דוד ובת שבע היו צריכים להיות יחד, אבל דוד היה צריך להמתין ולא לפעול בחופזה נטולת מעצורים כפי שפעל. בפער בין הפעלתנות המתוכננת של המערב והסבלנות-אין-קץ של המזרח היהודי נמצא תמיד במתח – להחמיץ את השעה שאולי לא תחזור או לאכול את הפרי בוסר, מוקדם מדי, לפני שהוכשרו התנאים. 

המתח בין להיות יעקב (זה שבא בעקבות, באיחור) לבין להיות ישראלי, הוכרע במשך שנות הגלות לטובת יעקב. התלמוד מציע כי ״כל הדוחק את השעה – השעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה השעה עומדת לו״. בעברית – עדיף לחכות מאשר לקחת את מה שעוד לא שלנו. קוסמולוגיה יהודית שלמה קמה בעקבות מדרש – לא מרכזי במיוחד – המתאר את ׳שלוש השבועות׳ וכיצד הן אוסרות על יהודים לפעול באופן אקטיבי לקידום הגאולה (״שלא יעלו ישראל בחומה״). הציפייה והסבלנות ניצחהו את הפעלנות והפזיזות. אבל בערך מתחילת העת החדשה, עוד לפני הציונות היהודים מתחילים להחליף דיסקט. תלמידי האר״י (1534-1572), למשל, מספרים כיצד התמהמהות רגעית שלהם כשביקשו ללכת להגיד שלום למשפחותיהם הובילה לכך שהמשיח לא הגיע. על אותו הרקע, ביאליק מספר סיפור אלגורי וקורע לב כיצד שני תלמידי חכמים מגיעים עד למיטתו של דוד המלך במערה, אבל ברגע האמת הם מסתנוורים מהזהב ושוכחים את משימתם, ומושלכים שוב אל הגלות.

הציונות כבר כפרה בערך הציפיה ויצרה חברה שמתקשה מאוד לדחות סיפוקים – דברים לא יגיעו אלינו בדרך הטבע אלא על ידי עוד עז ועוד דונם. במובן הזה, סינוואר היה תופעה חד פעמית (עד כה) בתולדות הסכסוך והוא במידה רבה מנהיג שפעל בגישה ישראלית. קל לראות כמה עמדתו הפעלתנית היתה מנוגדת לזו של המנהיגים המקבילים מהציר השיעי שבמשך שנים בנו את יכולותיהם מבלי למצמץ עד שיצרו מאזן הרתעה ופחד למול ישראל. הם לא שיערו שסינוואר יקריס את כל המפעל שלהם. חכמת הסבלנות האסטרטגית היא לרוב חכמתו של החלש, ובן גוריון הבין אותה היטב כאשר דגל במדיניות ההבלגה כנגד רבים מאוד בישוב בייחוד במהלך מאורעות 36-39.

ההבלגה איננה הימנעות מפעולה. מה שעשתה ישראל למול אויבותיה טרם ה-7.10 לא היתה הבלגה אלא התעלמות והמנעות מפעולה. ההבלגה, לעומת זאת, איננה המנעות מפעולה אלא השהייה שלה, מתוך ציפיה סבלנית אך חדה מאוד, מבלי למצמץ, עד לרגע שבו השעה תעמוד לנו. ואז, ורק אז, יש הכרח לפעול.