האיום לשרוף שוב את התנ״ך על אדמת אירופה העביר רעד של נוסטלגיה בקרב העם סחוף השריפות. התגובות הפבלוביות לא איחרו לבוא, בייחוד מצד מי שחשבו לעשות עוד איזה רבע סיבוב ברשתות ובפוליטיקה על הנושא. שריפות הספרים באירופה הן טראומה מורכבת בשכבות – ראשיתה בשריפה שיטתית של כתבי היד בימי הביניים ואחריתה בשריפה של הספרים על ידי הנאצים בכיכרות הערים. כנגד הרעד הזה אני רוצה לשתף מחשבה ממקום אחר שמאירה למה שריפה של ספרים שהודפסו בדפוס צריכה לעניין אותנו אולי רק בגלל החתימה הפחמנית שלהם.

אני בטוח שנכתב על זה משהו אבל לי נפל האסימון רק לאחרונה. המחקר של הכתב טוען שהכתב האלפביתי ששולט במערב הומצא על ידי קבוצה של פועלים או עבדים כנעניים שעבדו במכרות המצריים בסיני. הם היו צריכים גרסה פופולרית לתקשורת מרוחקת ולקחו השראה מהעובדה שכבר התקיימה מערכת כתב מפותחת במצרים, אבל היו צריכים משהו אחר לגמרי. הקריאה והכתיבה במצרים היתה אירוע דתי ומעמדי. היא נמסרה למעמד הסופרים, ושימשה בין השאר כרכיב פולחני מרכזי (מעמד שלא יכול להתקיים בתרבות פריפריאלית כמו זו הכנענית). זה היה כתב הפוך לגמרי למערכת הכתב המצרית – פשוט, קל ללימוד, קל לשימוש, קל להעתקה והתאמה לשפות ותרבויות אחרות (מכנען לפניקים ליוון לרומא).

אבל יש כאן עוד מרכיב שאני חש שמתפספס, וליהדות יש טייק מעניין עליו. לכתב יש כמה פונקציות שונות. שתי המרכזיות שבהן ואשר הקדמונים היו מאוד מודעים להן הן האיכות התקשורתית של הכתב והאיכות השימורית של הכתב. הכתב מאפשר להעביר מסר בהווה הקרוב לאנשים מרוחקים. אבל הוא גם מאפשר לשמר את המסר מההווה לימים שיבואו ולדורות הבאים. אפלטון מתאר את היכולת הזו כ׳פרמקון׳ – סם רפואי שיש בו איכויות אך מחיריו גדולים יותר. היום היינו אולי אומרים – הכתב הוא אופיוד. הוא גם מקשר את המרכיב הזה למצרים ולאל השמש שלהם, כלומר למרכיב הנצחי, הקבוע, בחיי האדם. המרכיב הנצחי שבכתב עורר בקרב הקדמונים רעד של קדושה, כמעט מרגע המצאת הכתב. הקול שנפרד מן האדם, הקול העומד לעצמו, הוא אירוע מיסטי. היכולת שלו להדהד משך דורות היא כבר תשתית לקדושה. שימו לב ששלוש הדתות המונתיאיסטיות הן במידה רבה דתות הכתב גם אם באופנים מאוד שונים.

הריקוד הכי מובהק של יהדות הכתב עם הכתב הנצחי נמצא בלוחות הברית. הכתב האלוהי נחקק באבן ונשמר לנצח. אמנם הכתב לא חקוק במונומנט קבוע כמו שהיה במצרים כי בכל זאת עם של נוודים, אבל האבן היא בכל זאת הדרך הנוודית אל הנצח. אבל רגע קט אחר כך הלוחות מושלכים ונשברים. הנצחי הופך לעפר והאותיות לאוויר. בנוסף גם הלוחות השניים מונחים בתוך ארון שהצורה הבסיסית שלי הוא תצורת מסע. משחק דומה קורה עם האבנים שיהושע משקע (לכאורה) בתוך אפיק הירדן. אלו שמוצבות בגלגל ונועדו להזכר לזכרון עולם נעלמות חיש קל מהסיפור התנ״כי. גם הלוחות השניים נעלמים. פטנזיית הנצח מתפוררת לנו בין האצבעות. בניגוד לנצחי, היהדות הולכת על קונספט הפוך.

אם הכתב הריטואלי נחקק באבן, אם הכתב/תעודה המשפטיים נחקקים בלוחות הטין, הכתב שנועד לתקשורת נכתב על פפירוס, או במקרה הכנעני-נוודי על עורות. העור אמנם נשמר, אך ברור לכל שהוא רגיש ואינו עומד לעד. הבחירה היהודית לבחור במגילה (הנגללת ומגוללת) היא בחירה נוודית במהותה, אבל יש בה שוב מסר אנטי מצרי מובהק. הקידוש של המגילה הוא קידוש של הזמני והחד פעמי, קידוש של התקשורת ולא של החקיקה (פשוטה כמשמעה), ומחאה כנגד המונומונט הנצחי והיומרה שלו לנצח את המוות.

עכשיו תראו מה הרכיב הפולחני הכי מוכר שהנוודים האלו עושים עם המגילה. הם קושרים אותה על היד/ראש וקובעים אותה בפתח הבית. יש כאן שוב, לדעתי, עמדה מנוגדת לשאיפת הנצח. במובן הזה, כשהאדם העברי רוצה לחרוט את אמונתו בבשר, הוא נדרש לכרוך על ידו וראשו מגילה. התפילין עומדות בכך בניגוד למנהג הקדום של קביעת האותיות בבשר, כלומר בכתובת קעקע. המזוזה שנראית לנו גם מובנת מאיליה, שוב לוקחת את הרצון לשים את מבטחנו בקביעות של הבית, אבל המגילה הניידת בעצם אומרת – אי אפשר לחקוק את הקדושה בבית. מרכיב הקדושה הוא מיטלטל, נייד, גם בעולם הנכסים שאינם ניידים.

היהדות מכונה לא פעם ׳עם הספר׳ למרות שהספר הוא בעצם אוסף של מגילות, כלומר הספר כמספר. מעבר למגילות האלו מצוי מה שכלל לא ניתן להכתב, אלא רק להיאמר, ומעבר למה שנאמר מה שהלב אינו מגלה לפה. התאונה החזיתית עם הדפוס שינתה במפתיע דווקא את שתי האחרונות במארג הידע והקדושה היהודי, ועל מערך המגילות הצלחנו לשמור בחד הפעמיות שלו. הדפוס חוקק את הכתב בנצח של הרפליקציה. המקור שוב אינו חשוב, הוא חסר ערך ובר שכפול. הרפליקציה של הקורפוס ההלכתי של השולחן ערוך, למשל, הפכה את היהדות לדת של שכפול. זו טרגדיה נוראית. אבל אולי דווקא המעבר מן הדף המודפס אל הדיגיטלי טומן את זרעי המהפכה של לחזור אל המילה החיה, זו שנועדה לתקשר. כל הלידות קשות והמילים מאבדות ממשמען אבל אולי מתוך הכאוס עוד נזקה לראות בפרצי גאולה.