בְּעַד אַחִים טְבוּחִים בַּגֶּטוֹ,
שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לִגְבוּלָהּ –
נִתֵּן –
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר פָּרַבֶּלוּם
רְשׁוּת הַדִּבּוּר לֶחָבֵר תַּת-מִקְלָעבְּעַד סְפינַת גּוֹלִים נוֹדֶדֶת
חיים גורי, רשות הדיבור לחבר פרבלום
שֶׁלֹּא הִגִּיעָה לְאַרְצָהּ –
נִתֵּן –
בחודשים האחרונים הסתובבתי סביב השיר של חיים גורי ״רשות הדיבור לחבר פרבלום״. משהו בממשות שאנחנו תקועים בה, בכך שהמילים מאבדות את משמעותן ורק המעשים מדברים, היכה בי, דווקא לחופי האוקיינוס האטלנטי. הזמנים וודאי שונים – השנה אינה 1943, איננו נלחמים בספר הלבן, האחים אינם טבוחים עוד בגטו, ובכל זאת רשות הדיבור נתונה שוב לחבר תת מקלע. אולי דבר לא השתנה מאז שאמר בן גוריון בתחילת 1948 ששכח מה פירוש המילה ״מדינה״ ומה פירוש המילה ״גאולה״, כי בעת הנוכחית ״חכמת ישראל עכשיו היא חכמת המלחמה״. יתכן שמאז נלקחה רשות הדיבור לבלי שוב מבני האדם בארץ הזו וניתנה באבנים ובכלים.
*
ההיכרות הממשית שלי עם פרופ׳ שאול מגיד מסתכמת בדיון אחד שהשתתפתי בו כצופה מהצד בהארווארד. התרשמתי שהוא נעים הליכות ונבון. את המעט שאני יודע אודות גישתו דליתי מכתבה אחת בהארץ. מאחר וכיום אנשים נהיו מומחים להרבה דברים מקריאה של כתבה אחת או שתיים בהארץ אני מרשה לעצמי גם להיות מומחה-של-כתבה-אחת-בהארץ. אבל באמת הדברים הבאים אינם על פרופ׳ מגיד או על הבחירה בו כראש בית הספר לתיאולוגיה בהרווארד, אלא על ציונות וישראליות ויהדות.
ברוכים הבאים למדבר של הממשי
בשלב מסויים במהלך השהות שלנו בבוסטון פנה אלי מכר, איש רב פעלים בקהילה היהודית, וסיפר לי שביקשו ממנו לסייע לקהילות השונות בברוקליין שליד בוסטון לדון מחדש על ישראל. לפי מה שהוא סיפר, לפני שלושה עשורים הקהילות בעיר בחרו להפסיק לדבר על ישראל כי זה היה מפלג מדי. בעקבות ה-7.10 הם הבינו שאי אפשר להמשיך שלא לדבר על הנושא. הם לא חיפשו הסכמות, רק דרך לחזור ולדבר. הוא ביקש את עזרתי לחשוב איך נכון לגשת לנושא. עניתי באופן די מתנשא ואמרתי – יש שני מקומות, שפיזית לפעמים נמצאים באותו מקום, אבל הם שני מקומות שונים לגמרי. לאחד קוראים ישראל – ישראל היא מקום ממשי, עם סלעים וקוצים ואנשים וכיעור ויופי, כמו שיש במקומות מסוג מקום. ויש מקום נוסף שקוראים לו איזראל, שהוא מקום מדומיין, וקשורים אליו רעיונות וחלומות שקשורים במקומות מסוג דמיון. ואתם חושבים שזה אותו המקום אבל זה איננו אותו המקום כלל. ולכן אני לא ממש יכול לעזור לך, כי אני חושב שאני מכיר לא רע את ישראל, אבל אף פעם לא הייתי באיזראל ואני די חדש כאן בדיבור עליה. ולכן, בעצם, זה לא ממש משנה מה ואיך תגידו על איזראל, כי זה לא דבר אמיתי.
פרופ׳ מגיד מדגיש בכתבה אודותיו כי איננו מבקר את הישראליות, אלא את הציונות כאידאולוגיה. לכאורה הוא היה יכול לאמץ חלקית את מה שאמרת למכר המקומי. אבל אני חושב שהוא מפספס בענק כשהוא מדבר על הציונות. אמנם, בארצות הברית ציונות היא אידאולוגיה (אני לא כל כך יודע מה אומרת האידואלוגיה הזו, אבל אני יודע שהיא קשורה איכשהו לאיזראל). אבל בארץ ישראל ציונות איננה אידאולוגיה. למעשה ציונות היא מהלך אנטי אידאולוגי. ציונות משמעה נטישה של השריר האידאי, הדתי, המופשט, הרעיוני, לטובת הממשי. וכל מי שנוגע בציונות, כולל הקוקיסטים שנואי נפשו של מגיד, הופכים בסופו של דבר לאנשי הממשי. הישראליות היא הגילום המובהק ביותר של הציונות – אומה שבינה לבין המילה – זו הנאמרת ועוד יותר זו הכתובה – אין כמעט ולא-כלום.
מגיד פרסם השנה ספר על מאיר כהנא כ׳רדיקל יהודי אמריקאי׳. אני חושב שהוא מדייק מאוד בכך. מאחר והישראליות והציונות הן אנטי-אידאולוגיות, דבר כזה כמו אידאולוגיה יכול להגיע מאמריקה או מאירופה בשלל צורות, אבל כאן בארץ ישראל אין לנו הרבה מה לעשות איתו. מגיד אומר על כהנא דברים נכוחים:
כל הרדיקליזם של כהנא היה בנוי על תרבות שנות ה-60 [באמריקה]. זה היה בנוי על מלחמות הגזע של התקופה והוא העביר את זה לישראל. זה באמת היה משונה כשהוא הגיע לישראל ותירגם את זה למציאות הישראלית.
ומגיד מוסיף – “המחשבה שלו נשארה אמריקאית”. מה שמגיד מפספס כאן, לדעתי, היא שמחשבה – כל מחשבה – היא עניין אמריקאי או יהודי אבל ממש לא עניין ציוני או ישראלי. הציונות אמנם התחילה כאידאולוגיה, כרעיון בלי ממשות, אבל במהותה היא אידאולוגיה שמשמידה את עצמה, שחותרת להעדיף את הקיום על הרעיון. ובמצבנו כאן, 130 שנים אחרי הקונגרס היהודי הראשון, הציונות ניצחה: אין לנו זמן לחשוב מאז ניתנה רשות הדיבור לחבר פרבלום ולחבר תת-מקלע. זה מתעתע כי בניגוד לישראל, אמריקה היא אומה דתית ורטורית וטקסטואלית, אומה של נאום “מצב האומה״, ושל חוקה, ומסמכי הפדרליסט ועוד, אומה של מטיפים ושל נואמים בחסד. וכשיושבים בהרווארד קל להשתכנע שכל העולם הוא מלים. שניתן לקבץ את כל המילים וכל המחשבות מכל קצווי תבל אל הגבעות של קיימברידג׳ מסצ׳וסטס, ולעסוק בהן באופן שקול ומדוד. לעומת הרווארד, ישראל, היא עדיין עם של ״נעשה ו(אולי) נשמע״. במילים אחרות – בישראל עדיין לא למדו איך עושים דברים עם מילים.
כחוקר של אידאולוגיות, מגיד מתרפק, כמו אנשי שמאל רבים, על העבר הסוציאליסטי המפואר של ישראל ומבכה את האידאולוגיה שהחליפה אותה:
מה שנעלם זו הרוח הסוציאליסטית. ומה בא במקום? גלובליזציה. המורה שלי, אליעזר שביד, אמר שהגלובליזציה יכולה להיות סוף הציונות, כי מה הוא הדבק הקולקטיבי שמחזיק את העם ביחד בעידן של גלובליזציה? נוצר איזה ואקום, תרבותי, רוחני, ומה שממלא את הוואקום הוא הדתי-לאומי. כלומר, הקוקיזם (תורת הרב קוק, אה”ס) והכהניזם מילאו את החלל שנוצר.
מגיד מפספס לגמרי כי הוא לא מבין שזו לא הרוח הסוציאליסטית שנעלמה, אלא הציונות שניצחה את הסוציאליזם כמו שניצחה את כל האיזמים. היא ניצחה גם את הקוקיזם. הציונות אוכלת אידאולוגיות לארוחת בוקר. והיא גם מנצחת את הגלובליזציה. בנקודות, אבל מנצחת – בלי רעיונות, סתם כי כאן זה בית. הגלובליזציה זה אתגר יותר גדול לציונות כי זו לא אידאולוגיה. ובן גביר, כמו שמזהה מגיד, אינו כהניסט ולא קוקיסט. אבל אז מגיד טועה – הוא טוען שבן גביר הוא ״ניאו-כהניסט״. הוא לא מבין שההצלחה של בן גביר בישראל, בניגוד לרדיקל מאיר כהנא, נובעת מכך שהוא לא אידאולוג אלא סתם ביריון.
הטעות של מגיד נובעת מכך שהוא מייחס משמעות רבה מדי למחשבות ולמלים. וזה עוד יותר מתעתע כי המילים כאן ושם לעתים זהות, אך אינן אומרות אותו דבר, בדיוק כמו שאיזראל וישראל אינם אותו המקום.
העימות של הציונות והיהדות
נראה שהמוטיבציה של מגיד קשורה בכך שהוא מייצג-לא-מייצג די מובהק של הביקורת השמאלית של יהדות ארצות הברית על איזראל, כמו שאומר מרואיין נוסף בכתבה:
השבר של יהדות אמריקה הוא לא רק בהקשר הציוני ובהקשר של ההתנהגות של ישראל. יש פה אי-הסכמה במובן הכי בסיסי של מה זה להיות יהודי. ושאול לא רק ידע להצביע על זה, הוא גם מנסה לתת לתופעה הזאת מעין צורה קונסטרוקטיבית.
ג׳ושוע לייפר על מגיד.
הציונות היא איום על היהדות, כי היא מחייבת נקיטת עמדה, לא במובן של פרו-פוזישן, כלומר של טענה, אלא במובן של לעמוד במקום כלשהו בעולם, מקום פיזי, עם השלכות פיזיות, עם אופק וגבולות תודעה פיזיים ולנטוש את העמדה שמאפשרת להיות בכל מקום בכל זמן אבל גם באף מקום ובאף זמן. מחוץ ולמעלה מן הממשות והקיום, אותה עמדה החוץ-גופית-פוסט-טראומטית שהיהודים כל כך אוהבים מאז שהכל נשרף.
ומגיד לכאורה אומר את זה אבל לא מבין מה הוא אומר כשהוא מבקר את הנרטיב הציוני: “מה שמסוכן מאוד בציונות זה שאומרים לך שהגענו לסוף הסיפור״. זה חצי נכון – לפי הציונות הגענו לסוף הסיפור לא כי ההיסטוריה נגמרה, או כי לא יהיו עוד עתידים אחרי הציונות, אלא כי עניין הסיפור לא מעניין יותר. כן, בהכרח יקרו דברים חדשים, אבל זה לא כל כך חשוב לספר אותם, הישראליות מזדכה על הסיפור ומהאובססיה היהודית לספר אותו, וחוזרת לממשות. ומגיד מפספס כי גם ההתגייסות הציונית-דתית למלחמה הזו היא קודם כל התגייסות ציונית, כלומר לא אידאולוגית ולא משיחית. פשוט כי ככה, כי מישהו צריך לעשות את העבודה. וגם המאמצים מהעשורים הקודמים לייצר כאן הסדרה באמצעות תהליך אוסלו או באמצעות ההתנתקות הם מהלכים ציוניים ולא אידאולוגיים, כי הם מנסים לעשות משהו בתוך מציאות בלתי אפשרית.
בסוף כל משפט
כשניגשים לדברים מעמדה חיצונית, אז אפשר להגיד דברים כלליים וחסרי פשר והם עדיין ישמעו נבונים וחכמים. כשמגיד ניגש לעניין הפתרונות לסכסוך הוא חוזר על אותם דיבורים ישנים:
הציונות באה ואומרת: ‘כל הארץ שלנו אבל אנחנו מוכנים אולי לתת לפלסטינים חלק מהארץ’. את הגישה הזאת צריך למחוק. זו לא רק הארץ שלנו. זו ארץ של שני עמים. אז יש מי שיגידו שזה סוף הציונות ואני אומר שזה בסדר, שום דבר לא נמשך לנצח.
הציונות לא אומרת ״כל הארץ היא שלנו״ כי הציונות לא אומרת, הציונות עושה, יוצרת פתרונות ליהודים בארץ ישראל. הציונות יודעת שיש כאן שני עמים בארץ הזו, כי זה חלק משמעותי ממה שהיא עסוקה בו. ואם לרגע חשבתם שמזל שהעם היהודי שומר פלג אידאי קנאי על גדות הצ׳ארלס כדי שיפתח רעיונות רדיקליים לשינוי המציאות, אל תעצרו את נשימתכם – מגיד לא יגיד לכם שום דבר חדש בעניין. וזה, כי לא הממשות היא המעניינת אלא האידאה. אבל בעצם מה אנחנו באים בטענות לפרופ׳ לתיאולוגיה שהוא מחפש כיפות במקום מציאות. הבעיה היא שאנחנו אלו שחוזרים אליו כאילו הוא מתייחס לאיזה דבר מה ממשי. דני גוטווין תיאר זאת נהדר:
בסוף הכתבה מגיד לכאורה סותר את עצמו. הוא מתחיל הרי מלהגיד שכהנא היה אידאולוג רדיקלי. אבל אז טוען שכל הישראלים אימצו את הגישה הרדיקלית של כהנא:
הכי מפחידים אותי כל האנשים האלה שמאשימים את חמאס ברעב או במלחמה. זה לא הימין בישראל, זה המרכז. כהנא היה הישרדותי. אם היית אומר לו שג’נוסייד זה מה שיציל אותנו, אז הוא היה אומר: ‘אוקיי, ג’נוסייד’. יחיא סינוואר הפך את הישראלים להישרדותיים, לאנשים שלא אכפת להם שילדים מתים. אלה הדברים שהכי מפחידים והכי מטרידים אותי”.
זה בדיוק מה שתיארנו קודם ביחס למילים שלכאורה אומרות אותו הדבר. כן, יתכן שחלק מהאידאולוגיה של כהנא עסקה ברעיון של ׳הישרדות׳. אבל כהנא בוודאי לא היה הישרדותי כמו הישראלים אחרי ה-7.10. וזה כי אנחנו באמת צריכים לשרוד. וכדי לשרוד אנחנו צריכים להתייחס למציאות, וכשמתייחסים אליה רואים שחמאס באמת אחראי על הרעב ועל המלחמה. שחמאס עושה שימוש ציני ומרהיב ברעב, ואפילו מקדם אותו. אז נכון. אנחנו הישרדותיים. זה לא כיף, אבל אנחנו רוצים להמשיך לחיות כאן. והחיים כאן הם לא במרחב הרעיונות, הם בהתמודדות עם יחיא סינוואר האמיתי. זה לא שלא אכפת לנו מילדים מתים. זה שאכפת לנו מהחיים.
נוכחים נפקדים
הכתבה מתחילה בתיאור ציורי של הנטישה של מגיד את הציונות הדתית כאשר הוא מגלה שהערבי על החמור נתפס בציונות הדתית כחלק מהנוף – “כלומר יש אבן, יש עץ, יש הר, יש ערבי”. וכשחוזרים לחשיבה על פתרונות לבעיות הסכסוך אותו הערבי עם אותו החמור מהמערכה הראשונה מופיע ונעדר שוב. הדיון בעמדה המוסרית, היהודית, אף פעם לא עוסק באופן רציני במאוויי היריב, בשאיפותיו, ובמה הוא מוכן לעשות כדי לקדם אותן. אף אחד לא שאל את הערבי אם הוא רוצה את הפתרון המוסרי והראוי שישחרר את היהודים מקללת ארץ ישראל ושני הלאומים שברחמה. כי הפתרון הזה הרי נדרש כדי שנוכל להמשיך להיות יהודים, אנשי העולם, ומה הערבי מבין בזה.
ולצערי יהדות ארה״ב לא תציל אותנו מהדבר הזה כי אנחנו בעניהם כולנו הערבי עם החמור. יש אבן, יש עץ, ויש שם באיזראל ישראלים. כולנו תפאורה באיזה דיון פנימי שלהם, דיון אולטרא אשכנזי, פריבילגי להחריד, וחסר ממשות. לעומת המערכה על מדשאות הרווארד, המערכה בעזה איננה מערכה אידאולוגית (לפחות מהצד הישראלי). המערכה היא נסיון ציוני לתקן את הדבר השבור הזה. ובגלל שהישראלים לא יודעים איך עושים דברים עם מילים, אז אין מילים ואין סיפור, וקשה לנו מאוד להסביר לאן זה הולך או מה זה אמור לעשות. ולכן אין ליהודים שם שום סיכוי להבין מה קורה כאן.
אסטרטגיה עושים עם מילים, ואנחנו כאן מנסים לעשות אסטרטגיה רק עם הרגלים והידיים. ולמרות זאת המוטיביציה שלנו ברורה – אנחנו רוצים להחזיר את החטופים שלנו, ואנחנו רוצים שיהיה עתיד לעזה, ואנחנו יודעים שלא יהיה עתיד לעזה אם חמאס תמשיך לשלוט בה. ומאחר ואין מילים, האנשים שמחפשים סיפור ואידאולוגיה בכל מקום רואים כאן את כל המילים שהם מכירים משם, ולכן הם לא מבינים כלום. ובאופן טרגי, כל היהודים החכמים, עם הפרופוזיציות והסופר-פוזיציות שלהם, לא הצליחו עד היום להביא רעיון אחד חדש לאיך לשנות את המציאות. עבורם זה לא משנה, כי המילים זה הכל, אבל עבורנו כל מה שמשנה היא המציאות, ולכן נשוב וניתן את רשות הדיבור.
כתיבת תגובה