בקבוצה של מפתחים רצה תעודת סיום כיתה ג׳ שבה כתוב שהילדה צריכה להקפיד יותר בביצוע המטלות הא-סינכרוניות. פעם קראו לזה שיעורי בית ומאז הם עברו ריפריימינג.

אבל אותי תפס הציטוט בתחתית הדף –

השחף המגביה עוף, הוא זה המרחיק ראות

לו הייתי מנכ״ל משרד החינוך, לפני טיפול במשבר ההוראה ולפני פערי הידע של ילדי ישראל הייתי מוציא חוזר מנכ״ל שבו הייתי אוסר לצטט מהספר ג'ונתן לוינגסטון השחף.

אבל כמו כל הוראה ביורוקרטית החוזר שלי לא היה עוזר. באחד מבתי הספר בשכונה ראיתי את הציטוט

רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע…

אלברט איינשטיין

אני זוכר שאמרתי לעצמי שאין שום סיכוי שאיינשטיין אמר את זה, וגם אם הוא אמר זה לא משהו שראוי לעטר קיר של כיתה שלמה בישראל. אבל הרשת הישראלית מלאה בציטוט הזה – באתר הביטוח הלאומי, באתרים של בתי ספר, יועצים, מאמנים. אבל אם מחפשים באנגלית – נאדה. עוד קצת חיפוש באנגלית יגלה לנו שמי שאמר את זה היה ת״ס אליוט. אני מעריך שביום שיצא החוזר שלי ימחקו את שמו של ריצ׳אד באך מהציטוט של השחף ויחליפו אותו, נאמר, ברבי נחמן מברסלב.

וזה חלק מהעניין – הציטוט כאילו עומד לעצמו, מות המחבר הושלם, אבל הוא שם רק כי איינשטיין. הציטוט מקבל את כוחו מהאדם, שאנחנו מכירים כאדם חכם, דגול. אבל זה לא ממש משנה מי הוא. וכן, עדיף שם אנגלו-סקסי.

הזיכרון שלי מקירות בתי הספר שגדלנו בהם זה שהם עירומים מאוד. התערוכות המתחלפות – לרוב ציורים מכוערים שאנו הילדים ציירנו – היו ננעצות בלוחות השעם, ודאי שלא צרובות, מקועקעות בקירות. בבתי הספר שאני פוגש היום רואים בכל חלקת קיר מקום לדחוף ציטוט. אצל הדתיים תראו את ״בן אדם עלה למעלה עלה״ בשלושה סגנונות ומערכות צבעים וגופנים. בבתי הספר הממלכתיים איינשטיין וחבריו מככבים. לפעמים גם דורון מדלי עם שבת אחים ואחיות, ליד התקווה ומגילת העצמאות.

כך או כך, הפער בין הסיכון – בדבריו של ת.ס.א אליוטשטיין, הרחקת הרואי אצל השחף, ״כנפי הרוח״ של הרב קוק, לבין התלמידאות הנגלית בגוף התעודה, תלמידאות קטנונית וממשית, ודאי קורע את השלמות הקוגניטיבית של הילדים שלנו. אם יש עדיין מה לקרוע שם.

עכשיו אני מנסה להבין עם עצמי מה מפריע לי כל כך. העובדה שסביבת הלמידה של הילדים שלנו כל כך רועשת קוגניטיבית? העובדה שמילים גדולות הופכות מבחינתם לחסרות כל פשר ומשמעות? הנוכחות הגוברת של השיט הניהולי-קואוצ׳רי במרחב החיים של הילדים שלנו? או אולי הקיטש הנוראי (האם מותר לבקש שלא יחנכו את הילדים שלנו לקיטש)? ואולי זו התודעה הכוזבת כל כך, הפער שהפך עמוק כל כך בין המילים והדברים שלא גורם לאף אחד להרים גבה על עצם הפער. ואולי – כמי שפרנסתו ממלים – אני חרד ל-abuse הנוראי של המילה, שגורם להן לאבד כל ערך ומשמעות (צבי לניר כינה זאת פעם – זיהום מושגי, אבל זה מזמן הפך לזיהום מילולי, שפתי).

והצד השני הוא הניסיון להבין את הערך של הציטוטים. לנו כיהודים יש מסורת ארוכה של שימוש בפרגמנטים קצרצרים, ואפילו ויכוחים על מי אמר מה. אנחנו חושבים שמילים הן מעט המכיל את המרובה. אבל הן כאלו כשהן על-פה, טבועות בבשר, לא כשהן חרוטות בקירות בקקופוניה נוראית, כפויות ומעמיסות על התודעה גם כשהיא מנסה לברוח למגרש בהפסקה. ויש גם ציטוטים שהם טובים מאחרים. בייחוד כאלו שיש בהן ערך ביקורתי, שפורס מבט אחר על הקיים. ולכן את הילדים שלי אני מלמד לדקלם בעל פה את המימרא החשובה והמדהדת שמצאתי פעם באינטרנט:

לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו כשיצרנו אותן.

רבי נחמן מברסלב