פיד-דת בפייסבוק סער השבוע (כפי שכוס התה הזו אוהבת לסעור) על השאלה כיצד ניתן לקיים את חג הסוכות בעידן שבו רוב האנושות חיה בערים וברבי קומות ובתוכה גם רוב רובו של העם היהודי. אכן, החיים ברבי קומות הופכים את הקיום ההלכתי הפשוט של הסוכה למורכב מאוד ליישום. אבל נראה לי ששאלת היסוד (כלומר השאלה שמעניינת אותי) לא נדונה בכלל, והיא ממש לא השאלה ההלכתית.

מה שניצב כנגד המסורת ההלכתית אינן מרפסות שמסתירות את השמים, אלא צורת חיים חדשה שחוסמת את השמים. המבנה היסודי של היהדות (התנ״כית ומתוכה גם זו של חז״ל) מהלך במתח שבין ארעיות נוודית וקביעות חקלאית. חיי העיר מאיימים על המתח הזה (כבר בדיון התנ״כי בתופעת העירוניות) כי אין בהם לא מזה ולא מזה – לא קביעות של שייכות למקום, ולא ארעיות שיש בה תלות מוחלטת באיתני הטבע. כנגד אלו העירוניות, צורת החיים המובילה של העידן המודרני, יצרה מצב של ארעיות זהותית-אינדיבידואלית שנובעת משבירת המבנים הקהילתיים ומשבריריות כלכלית שכבר אינה מייצרת תנאים לאמונה (המענה, לכאורה, לשבריריות הזו הוא עמל והצלחה, לא תפילה). המצב הזה תואר על ידי ראשוני הסוציולוגים אבל הועצם מאוד ככל שהעולם הפך צפוף ועירוני יותר. האדם העירוני נע ונד – בין דירות, עבודות, מערכות זוגיות ומשפחתיות, הוא מכור לתלישות והוא בן בית בכל מקום ובשום מקום. לעומתו, האל כמעט תמיד ניגף בפני שערי הכרך ואורותיה. זיהום העור העירוני המסתיר מאיתנו את הכוכבים מסתיר לרוב גם את האל.

ההזדמנות האמריקאית

רבים הזעזעו מההצעות ההלכתיות שעלו בדיון, ובין המזועזעים כאלו הגרים בישובים דתיים. יהודים היו תמיד טובים בלהתעלם משאלות יסוד באמצעות יצירת מבנים קטנים ושוליים שהשאלות האלו אינן ניכרות בהם והם לא יהיו מוכנים שיקחו להם את השמים. כנגדם, עילאי עופרן המכהן כרב של קיבוץ (!) הציע שנלך ונשאל את יהודי ניו יורק שמתמודדים עם השאלות האלו כבר עשרות שנים שם הדיון כבר ״עלה, התקיים והוכרע, כולל כל ההיבטים ההלכתיים, החברתיים, החינוכיים והקהילתיים שלו״. גם הוא רואה בסוגיה הזו שאלה קהילתית-הלכתית גרידא, ולא שאלה קיומית לערך של היהדות בעידן הנוכחי. הוא אינו רואה בניו יורק עיר ואם, חוד החנית במגמת הטרנספורמציה של האנושות מצורת חיים אחת למשנתה אלא עוד קהילה יהודית שמתמודדת עם שאלות דומות. הוא צודק בכך שיש ערך רב בלהבין כיצד היהדות הניויורקית התמודדה עם השאלות האלו, אבל לטעמי הוא טועה בהקבלה. השאלה היא האם סוכה ב א ר ץ ישראל, מקום שהעם היהודי רואה בו בית קבע, וב ע י ר ניו יורק – העיר היהודית הארעית הגדולה בעולם – הם היינו הך. אני סובר שפרט לקירות וסכך יש מעט מאוד מהמשותף.

הסוכה היא חלק ממסכת של מצוות שמנסה לשמר ולכונן בעם היהודי את המסורת הנוודית הקדם-התנחלותית שלו. היציאה ממבני הקבע היא פרקסיס שאמור לייצר מציאות תודעתית-ארעית מבורכת. הקבלה תיארה את השהייה בסוכה כשהייה ב״צל האמונה״ (צלא דמהימנותא), גם בשל התודעה של האמונה השלובה בנוודות הנתונה לחסדי שמים. אפילו פוסקי הלכה מאוד מאוחרים היו ערים להיבט הזה ותיארו את הסוכה כמצווה שיש לה תכלית תודעתית ולא רק מעשית (על בסיס הפסוק ״למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל״). אבל עצם הערך של התודעה הזו מצויה בסימן שאלה עמוק בעידן הנוכחי, והיהודים ממשיכים להתפלפל האם צריך לראות את השמים או לא מבין עצי הסכך.

״והיו שמיך אשר על ראשך נחושת״

חברי ומורי בנימין גולדנהירש העלה על דפי מקור ראשון השבוע בעקבות ניטשה ורבי נחמן מברסלב את השאלה האם ניתן להיות דתיים בעידן של היעדר בטלה. הוא סיים בסיפור המפורסם בו רבי נחמן סונט בחסיד שהצליח בנכסיו בעוד הם מביטים מהחלון ש״בעוד חמישים שנה היריד יהיה יריד אחר לגמרי. כל מה שאתה רואה כאן לא יהיה עוד. הסוסים יהיו סוסים אחרים, וכך גם העגלות והסחורות ובני האדם. וגם אני לא אהיה כאן, וכן אתה לא תהיה כפי שאתה כאן היום״. רבי נחמן מציע לחסיד למצוא זמן להסתכל על השמים. אבל אפילו הוא כנראה לא מניח שהשמים גם הם יהיו אחרים אחר כל אותן השנים. הוא לא מניח שההמולה של העיר תחסום יום אחד את השמים לגמרי.

האורתודוכסיה המודרנית, לגווניה, עלתה במעלה העת החדשה מתוך זיווג מופלא עם הבורגנות. כלומר עם העירוניות. חיי הקהילה נמהלו בחיי העיר – במרכז ובפרוורים – במזרח ובמערב, והיום אפילו הרחק מערבה במעלה ההדסון בוושינגטון הייטס וריברדייל. הם הפכו את היהדות למשפחתית וקהילתית ומאירת פנים לפרקים, אבל חסרת כל ערך טרנספורמטיבי. זו יהדות שוויתרה לגמרי על ההיבט של ״שיבור הפסילים״ שהניע את המסע היהודי בראשיתו וקשור בטבורו בממד הנוודי של היהדות. היהדות מהלכת מאז האמנסיפציה בעקבות המודרנה, לא פעם היא/הם שכבו על הגדר עבורה, אבל אין לה כל ערך בביקורת המודרנה. היא קשרה את גורלה כל כך עמוק עם המודרנה שכל מחשבה פוסט מודרנית רצינית מעוררת בה חלחלה. בשל כך היא גם איבדה את יכולתה ליצור צורות חיים אלטרנטיביות. היהדות האשכנזית המסורתית (מהרפורמה ועד לפאתי האורתודוכסיה המודרנית הלא חרדית) מתהדרת בהיותה גרסה פחות אגרסיבית של התלישות המודרנית אבל היא חלילה לא תהיה תשתית לאלטרנטיבה לצורות החיים האלו. גם בישראל, הדתיות הלא חרדית (פרט למופע הקצר יחסית של מפעל ההתנחלויות) הובלה בעיקר על ידי בורגנות דתית עירונית. ייתכן שהקיבוץ היה הניסיון הכושל והאחרון של היהודים להציע אלטרנטיבה רצינית בעידן שבו השמיים חסומיים.

האם ניתן עדיין לרקוד

ולכן שאלת הסוכה היא אולי שאלת היסוד של היהדות בעת החדשה וחבל שהדתיים עורכים את הדיון הזה שוב בינם לבין עצמם. חבל שהם חושבים שהעיקר הוא הנושא ההלכתי.

על קירות הסוכה שלנו נחמי תלתה שלט עם ציטוט של תלמידי רבי נחמן:

״וּכְבָר אָמַרְתִּי שֶׁצְּרִיכִין לְרַקֵּד בְּכָל יוֹם, וּבְוַדַּאי שָׁמַעְתָּ זֹאת, וְעַתָּה חָזַרְתִּי וְדִבַּרְתִּי בָּזֶה, כִּי לְפִי עֹצֶם הַיִּסּוּרִים וְהַבִּלְבּוּלִים וְכוּ' הָעוֹבְרִין עַל כָּל אֶחָד עַתָּה, אֵין עֵצָה כִּי אִם לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל הַנַּ"ל וּלְרַקֵּד בְּכָל יוֹם בְּעֻבְדָּא אוֹ בְּמִלּוּלָא (=במעשה או במילים) לְדַבֵּר עִם חֲבֵרָיו מִזֶּה, אוֹ עַל כָּל פָּנִים בַּמַּחֲשָׁבָה״.

בתוך עולם שהופך צפוף היכולת שלנו להמשיך לרקוד מבלי לדרוך על רגלי שכנינו הופך קשה יותר מיום ליום. ההצעה לרקוד במחשבה היא הצעה רדיקלית מאלפת. אולי ניתן גם לייצר סוכות במחשבה ובדיבור. אבל בלי פרקסיס מתאים מחשבה היא רוח חולפת ואין ספק שהפרקסיס של הסוכה הוא אחת ההברקות החזקות ביותר של היהדות. ואולי השאלה היא לא מה ניתן להתיר ומה לאסור, אלא אלו פרקטיקות ניתן ליצור. תודעת הארעיות היא הרעיון שמצוי באתגור הכי רציני מצד המודרנה ומצד העירוניות שהיא יחידת היסוד של העידן המודרני. לכן ראוי לנו לשאול כתלמידיו של אברהם כיצד בעידן ללא שמים וללא סוכה ניתן להמשיך לאחוז במקל משני קצותיו ולשבר את הפסילים. לשאלה הזו עוד לא התחלנו לייצר את התשובה.