מה אנחנו? נוודים או אנשי קבע? העידן הנוכחי מחולל חיבור חדש בין המרחבים על שאלת היסוד של הקיום האנושי.

מה באמת נאמר בנאום האחרון של משה

על סיפה של המהפכה האגררית, כלומר בפתחה של ארץ ישראל איש המדבר בוחר לשאת את דברו. אנחנו זוכרים את משה בתור מי שגדל בבית ופרעה וברח ממנו כדי לשוב ולחזור ולהוציא את עמו. אבל רוב ימיו, לפני יציאת מצרים ולאחריה היו במדבר. בנאום האחרון של משה – למשך כל ספר דברים – הוא בוחר לדבר כאיש המדבר, לא כאיש הארץ.

וזה נאום טרגי. משה – צרוב שמש מדברית על פני כמאה שנים בהם הילך במדבריות מדין וסיני – לא מאמין בעם ישראל. הוא יודע שהמהפכה החקלאית שתתרגש על העם הנוודי הזה תהפוך אותו מאוד מהר מעם מאמין לעם רדום ועובד אלילים. עבודת האדמה מגיעה עם תודעה כוזבת עמוקה: אתה חש שאתה יכול לקבוע את גורלך, לפחות עד שנהיה מאוחר מדי וכך אתה חדל מלהיות אדם מאמין. ומשה ספק מתחנן, ספק מצווה: ״וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך״. תזכור שאתה מאנשי הדרך. תזכור שאתה מאלו המאמינים. וגם כשאתה שם תזכור שיש בך משהו מכאן. ותזכור שאם הגשם יעצר תחזור להיות נווד בעל כרחך.

התורה אוהבת מאוד את הנוודים. היא מעדיפה את הבל על פני קין, את אברהם על פני יצחק. את דוד על פני שאול ואפילו על פני שלמה. היא בזה למצרים שעובדים ליאור הקבוע שלהם. היא רואה באדם הנודד פוטנציאל לקיום ארעי יותר, כלומר כזה שמחובר ליסודות הקיום שהם ארעיים ביסודם. האמונה התנ״כית מושתתת על הנחת הארעיות הזו.

ותורת משה שותלת בכל מקום זכר למדבר ולנוודות. ארון הברית מגיע תמיד עם המוטות שבהם הוא נישא. החגים נסובים על לחם שאפשר לקחת לכל מקום, ובית שאפשר לקפל ולבנות מחדש בכל מקום. היא טורחת להבחין בין האדם לאדמתו – לפחות פעם בשבע שנים.

משה מנסה להגיד לנו – תזכרו מאיפה באתם. אבל אנחנו הרי שוכחים כל כך מהר.

הנאום האחרון של רבי נחמן

על סיפה של המהפכה התעשייתית רבי נחמן נושא את נאומו האחרון. בדורות האחרונים רבים חוזרים לתורת ברסלב כי יש בה יסוד אישי קיומי שהפך פופולרי. אבל כמו הוגים קיומיים גדולים, היסוד האישי והאפי-היסטורי מעורבבים יחד. על פתח המהפכה רבי נחמן מברסלב מנסח מחדש אגדת עם ישנה, עם הערה טרגית בליבה.

באגדה, יועץ המלך מספר למלך שכל מי שיאכל מתבואת השנה הבאה ישתגע. הברירה היא – האם לאכול ולהשתגע עם כולם, או לאסוף מעט תבואה שתספיק רק לחצר המלך ולהסתכן בכך שהם יתויגו כמשוגעים. אבל בידי רבי נחמן, על פיתחה של מהפכת ההשכלה והמודרנה, על סיפה של המהפכה התעשייתית, זו כלל אינה אגדת עם אלא מציאות שהולכת ונגלית. האם על היהודים לאכול מן התבואה המשגעת של המודרנה ולהשתגע עם כולם או לאגור תבואה ישנה ולהשתגע בעיני כולם?

לרבי נחמן התשובה מאוד ברורה: אין ברירה אלא להשתגע עם כולם. אבל אם אין ברירה, בואו לפחות נשים לנו סימן – היועץ והמלך, על פנינו, שכשנביט זה בזה נדע שאנחנו משוגעים. אם תרצו – רבי נחמן מפציע כאן בתובנה פוסט מודרנית להבהיל – לעולם לא תהיה תודעה טהורה, אבל בואו לפחות נדע שאנחנו כאלה. המנוף היחיד מתוך השגעון הוא להיות מודע לו, ולשם כך יש להסתייע זה בזה, כלומר להביט בפניו של האחר.

נראה שהמחיר של להיות משוגע בעיני העולם חמור עבור רבי נחמן יותר מאשר מחיר השגעון. בפאתי אוקראינה של ימינו רבי נחמן מגלה את התודעה שלו, שיש בה אחריות כלפי העולם כולו. אפשר להמשיך במשל ולומר – המלך, כמו ברוב מעשיות ברסלב, הוא כנראה ריבונו של עולם, והיועץ הוא רבי נחמן או עם ישראל. המלך עתיד למות במהלך המאה ה-19, וחכמת החכמים תסרח, ואף על פי כן אין ברירה.

לתלמידיו של רבי נחמן זה כבר היה ברור לגמרי שהפוך – בנוסח המאוחר של האגדה המלך והיועץ אוגרים לעצמם אוכל. אם תרצו זה סיפורה של היהדות החרדית כולה.

הנאום האחרון של ניטשה

וגם אנחנו עומדים בלב ליבה של מהפכה. התודעה בעידן המהפכה התעשייתית השלישית והרביעית – המהפכה הדיגיטלית וזו שמעבר לדיגיטלית – היא תודעה משוגעת. בוטים משבשים את תודעת ההמונים, פייק ניוז הם הניוז החדש, הבלים על גבי הבלים (וחתולים) הם רוב רובה של התודעה של הילדים ושלנו. הקשב נגזל, הנהרות יבשו, היערות ישרפו, והעולם ישוב לרדוף אחר התבואה. ועדיין יש אנשים – חרדים ותלמידי מיכה גודמן – שמאמינים שאפשר להשאר מחוץ למהפכה. החרדים יודעים עם אילו מחירים מגיעה השמרנות הבסיסית הזו. תלמידי גודמן מתבוססים בתודעה ניו אייג׳ית כוזבת.

אולי, לו היו תלמידי רבי נחמן היו בוחרים להקשיב לו ולהשתגע היתה לנו היום הלכה לימי שיגעון. לעת עתה יש ליהדות מעט מאוד להציע למול השיגעון הנוכחי (אולי פרט ליום השבת, אין לי מושג איך מסתדרים אנשים שאין להם אחד כזה). לעתים אני משתעשע בשאלה האם אלהים יכול להרים את התודעה שזרק לתוך השיגעון הנוכחי.

הרוצח הגדול של אלהים, שגם ממשיך ומחיה אותו, ממית אותו מזקנה, מרחמים, מבושה, מתאר ב״מעבר לטוב ולרע״ את גוויעתה של הדת לא בשל ההשכלה ומחשבות הכפירה הנלוות לה, אלא דווקא בשל החריצות המודרנית. ההוויה הדתית מחייבת בעיניו בטלה בסיסית. בהיעדרה אלהים נעלם לגנזי מרומים, הופך חסר משמעות וערך. העם שבחר לרפד את קיומו במשכנתאות הוא עם שיכולתו להאמין, כלומר לנוע נמוכה מאוד. אנחנו תלויים בצמיחה בצורה קיצונית כל כך, שאין לנו שום יכולת להרים מבט מן התבואה המשוגעת, אפילו לא אל פני חברינו – ואולי על פניהם סימן שיזכיר לנו את השגעון.

השיגעון של עידן הרשת

בשיאה של המהפכה הניהולית (המאה ה-20) ריצ׳ארד רומלט, מגדולי היועצים של אמריקה כתב פעם ספר נגד ה-fluffing שמאפיין את רוב השיח הניהולי במערב. הוא אומר – פעם אחר פעם אני מנסה לשאול אותם: בואו שניה נסביר מה הבעיה ואיך אנחנו מנסים להתמודד איתה, ופעם אחר פעם אני מקבל הבלים: אנחנו נהיה הארגון המוביל ב-, נגיע למצויינות ב-, נספק את חוויית המשתמש ה-. אבל אף אחד לא מחבר את הנקודות כדי שיהיה איזשהו רצף לוגי.

לפעמים אני מתלבט אם אני המשוגע או שכולם משוגעים. אין סוף להבלים ששמעתי בעבודה עם מנהלים בכירים בשנים האחרונות, אין סוף לבולשיט ולהזיות. ככל שהאדם שלפניך משכיל יותר, סיכוי טוב יותר שתשמע הבלים מנומקים יותר. חבר שעבד בקרבתו של שר בכיר וחכם ראה אותו פעם עושה פליקפלק מרהיב לאחוריו לאחר מהלך אסטרטגי של חודשים. כששאל מאן דהו בלשכה על פשר הנסיגה החפוזה הראתה לו הלשכה ציוץ עוקצני מהטוויטר על המהלך. אם אנחנו משוגעים בואו לפחות נודה בכך שאנחנו משוגעים.

– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

הגישה הנוודית היא טפילית בעיקרה. אחרים יפתחו את הכתב, אחרים יפתחו את התרבות, אנחנו נירש אותה בבוא העת. על פתחה של המהפכה הדיגיטלית חכים ביי (1991) מגלה נתיב במים סוערים לקיום חופשי בתוך עולם שהחופש אבד ממנו. לדבריו כל מה שצריך להיות כדי להיות חופשיים זה להבין שהחופש הוא זמני ומתכלה, ושצריך לפעול אקטיבית כל פעם כדי לכונן אותו מחדש. המרחב הדיגיטלי מושלם בעיניו כדי להוביל מהלך נוודי שכזה. אבל גם הוא פועל לפי ההיגיון הזה: מה שהיה אירוע של העולם החופשי ברגע אחד, הופך לאחריו לאירוע של העולם הלא חופשי. ואז הנווד חומק וממשיך לחפש את הרגע החופשי הבא.

השאלה הפרקטית שחכים ביי משאיר אותנו איתה היא איך בפועל חיים כ-מיינדהאקרים, עבור עצמנו ועבור מי שאכפת לנו מהם. איך חיים חיים משמעותיים בתוך העננה. גם אלהים – מת או חי – נמצא עבור הנווד דווקא בתוך העננה והערפל. אולי, אם נדע לפתוח חלונות של שגעון על גבי השגעון, נטבע בעכשיו, נראה איך השחר מפציע מתוך ובתוך השגעון.