הקדמה: אנתרופולוגיה של עיר כאנתרופולוגיה של בית
האם אפשר לעשות אנתרופולוגיה של עיר? האם מותר לעשות אנתרופולוגיה של עיר? האם העיר איננה גדולה מידי כדי לחקור אותה כאנתרופולוג? בבסיס האנתרופולוגיה מצויה הנחת מוצא שניתן לחוות חוויה מסויימת באופן הוליסטי ובלתי אמצעי עד כמה שניתן, ומתוך החוויה להבין תובנות רחבות יותר על האדם בכללותו. מתוך הנחה זו יצאו אנתרופולוגים לחקור שבטים נידחים, ובילו עימם עונות רבות עד שחשו כי כבר מלאו די והותר יומני שדה. או אז שבו למקומם וכתבו את תובנותיהם על השבט הנחקר ועל האדם.
יש סיבות רבות לכך שאנתרופולוגים בחרו לחקור שבטים נידחים. אחת מהן קשורה במספרים – שבט נידח הוא כזה שניתן להכיר ולחזות במו עיניך בהתרחשויות רבות מתוך כלל ההתרחשויות החברתיות בעת נתונה. מספר השותפים הקטן באופן יחסי, הופך את היחידה השבטית ליחידה חברתית לא מדומיינת ושלמה. בחברות הלא שבטיות לעומת זאת, הכלל גדול כל כך שהינו בלתי ניתן להכלה ברמה הקוגניטיבית. לכן, אלו מכונות לעתים "קהילות מדומיינות", במובן שהדמיון המשותף הוא המחבר אותן ולא ההכרות בין כל הפרטים. בשל היומרה שהיתה לאנתרופולוגים הראשונים להקיף חיים של חברה שלמה, הם חיפשו באופן עיקש כל כך אחרי יחידות יסוד שבטיות. בדרך זו, קיוו לנסח אמירה שלמה על חברה.
לא כאן המקום לשפוט את היומרנות הזו, מה גם שעשו זאת די לפנינו. אך היומרה שלהם צריכה להעסיק אותנו כאשר אנחנו רוצים לדון ביומרה שלפנינו. אנתרופולוגיה של יחידה עירונית צריכה להיות בלתי אפשרית. בכל רגע נתון מתקיימות בעיר קטנה מליוני אינטראקציות. היכולת לחוש, להבין ולנתח פרומיל מתוכן הוא בלתי אפשרי. אך הבעיה איננה מתמטית. יסוד הבעיה הוא שהעיר היא תופעה שהאנשים החיים בה אינם מבינים באופן שהם יכולים לנסח ולהסביר לעצמם, בין השאר מאחר והיא מקיימת קשר ישיר בין השאלות המדומיינות הרחבות ביותר לבין אינטראקציות היומיומיות ביותר. אבל דווקא מתוך המקום הזה, יש פתח לאנתרופולוגיה במיטבה לפתוח צוהר לאחד הדיונים הכי חשובים אודות החיים בתקופה המודרנית. דיון שיפתח לא מתוך הקפת החוויה, אלא מתוך ניסיון לבקוע עוד חרך ועוד צוהר.
יומרה נושנה אחרת של האנתרופולוגיה שזכתה אף היא לביקורת ארוכה ומשמעותית היא הצורך לפעול למול חברה זרה. לפעולה במרחב הזר יש יתרונות רבים ובראשם תהליך הלמידה שנערך למול תופעות הנחוות לראשונה. בשל הביקורות על האספקטים הקולוניאליסטיים המעורבים בהיבט זה, האנתרופולוגיה כיום מנסה לקדם רעיונות של "עבודת שדה בבית", אך לא פעם הבית הוא שם קוד כולל לכל מה שאיננו אפריקה. כך למשל, פרופ' תמר אלאור טוענת שהיא מבצעת "עבודת שדה בבית", כאשר במשך שנים היא עורכת תצפיות בחברות דתיות, מסורתיות וחרדיות, שיש לה מעט מאוד במשותף עימן, ושבמובנים רבים היא מצויה עמן בקונפליקט פוליטי וערכי עמוק. ניסיון אחר, מעניין יותר, הוא החתירה ל"הזרה של פרספקטיבה" ביחס לטקסים מוכרים מאוד בחיי היומיום. בצורה הקיצונית של ההזרה הזה ניתן לתאר את מהלכו של ברונו לאטור, אנתרופולוג ואינטלקטואל צרפתי, שערך במהלך שנות ה-70 תצפיות במעבדה בהן ניסה להבין מאפס את התופעה המדעית. לאטור לקח תופעת יסוד בחברה המודרנית, שלה השלכות על כולנו, וניתח אותה באמצעים אנתרופולוגיים. את ייחודיות הפעולה הזו לאטור מכנה מאוחר יותר כ"אנתרופולוגיה סימטרית" (לאו דווקא מצד הסימטריה בכוח אלא יותר בקריסת ההבחנה בין מודרני ושאינו מודרני). הניסיון של הדברים המועלים בזה, הוא להיות פתח בדיון על כולנו דרך חוויה קצרה בניו-יורק. ניו-יורק היא בכמה מובנים העיר בה' הידיעה שכל הערים הולכות אחריה. לכן, מצאתי את החוויה בניו-יורק סימטרית למדי – כל השאלות שעלו הן שאלות המתייחסות לחברה שלנו ולחיים שלנו. לא תמצאו כאן יומרה להקיף את ניו-יורק, אבל אולי אזכה להגיד משהו על החיים שלנו כפי שהם משתקפים בבנייניה של ניו-יורק.
ניו-יורק כדגם של רשת
המילה מודרני מציינת שני מכלולים של עשיות שונות בתכלית, שכדי לשמור על יעילותן עליהן להישאר נבדלות – למרות שחדלו זה מכבר להיות כאלה. המכלול הראשון יוצר, באמצעות "תרגום", עירובים בין סוגי ישויות חדשים בתכלית, יצורי כלאיים של טבע וחברה. המכלול השני יוצר, באמצעות "טיהור", שני אזורים אונתולוגיים נבדלים לחלוטין, זה של בני האנוש מצד אחד וזה של הלא אנושיים (אובייקטים) מצד אחר. בלא המכלול הראשון, פעולות הטיהור עלולות להיות ריקות וחסרות ערך. בלא המכלול השני, עבודת התרגום עלולה להיות מועטת, מוגבלת ואף אסורה. המכלול הראשון מתאים למה שכיניתי רשתות, השני למה שכיניתי ביקורת.
(ברונו לאטור, מעולם לא היינו מודרניים, עמ' 52).
קליפורד גירץ, מגדולי האנתרופולוגים של המאה ה-20, חילק את הסמלים הפולחניים לדגם של (model of), ודגם בשביל (model for). הדגם של, הוא פעולה המייצגת תפיסת עולם של חברה. הדגם בשביל הוא פעולה שמכוננת מציאות חברתית מסויימת. במידה רבה, הכח של אנתרופולוגיה של ניו-יורק נעוצה בכך שניו-יורק היא בו בזמן הדגם בשביל, כלומר זה שיצר ויוצר את החברה שאנו חיים בה, וכמובן גם הדגם של החברה, כלומר ייצוג של החיים העירוניים בהקשר המודרני. לכן אנתרופולוגיה של ניו-יורק היא אנתרופולוגיית הסלון שלנו, ודווקא הסביבה הזרה מאפשרת את הלמידה של עצמנו.
מהי בכלל היחידה העירונית המכונה ניו-יורק-סיטי? האם היא איזור הדאון-טאון על גורדי השחקים שלו ופעילות המסחר הענפה? האם היא רבעי המסחר והאומנים? האם היא עשירי עולם שמחזיקים (גם) בה את דירותיהם? האם ניו-יורק היא הסאבווי, או אולי ניו-יורק היא סיפור הפרברים? האם ניו-יורק היא לבנה? שחורה? סינית? יהודית? אסייתית? האם היא ההומלסים היושבים בה בדממה, או אולי השוטרים הניצבים בה בכל פינה? האם ניו-יורק היא הגימורים המושלמים או השיפוצים הבלתי נגמרים? האם ניו-יורק היא חיי היום או חיי הלילה? האם ניו-יורק היא דוכני המזון הניידים או מסעדות גורמה רבות בשנים?
הסברה המקובלת שניו-יורק היא כולם. זהו סוד ה"פלורליזם" של ניו-יורק. אהוד בנאי ניסח זאת בתמציתיות בשירו ברוקלין:
ברוקלין של קודש ברוקלין של חול / שומע קצת יידיש, נו הבלה ספניול / […] / ברוקלין דכאון ברוקלין אושר / ברוקלין פרוצה ברוקלין גלאט כושר / […] ברוקלין של מעלה ברוקלין תחתית / הרכבת עוצרת רק בתחנה הסופית…
אם נלך לרגע עם הסברה הזו נידרש לשאול – כיצד ניו-יורק משמרת את כל ההפכים הללו מבלי להתפרק. מהי הסביבה המחזיקה של כל השונויות והרעש הזה? גם כאן, ניו-יורק היא דגם של ודגם בשביל, ואם כך, כדאי להבין את הדגם – בשביל להבין את ניו-יורק שהיא אנחנו. בראש ובראשונה, הדגם של ניו-יורק הוא הדגם של הרשת. ניו-יורק לא המציאה אמנם את הרשת (מעניין לשאול מה היא כן המציאה) אבל היא שכללה אותה לביטוי הקיצוני ביותר של רשת עירונית – ניו-יורק ארוגה במגוון גבוה מאוד של רשתות שכמעט כולן חיוניות וקריטיות לתפקוד היומיומי של העיר. אם רק נמנה את הרשתות הפיזיקליות הפורמאליות, נמצא רשתות של תפוצת גז וקיטור לחימום (בנוסף כמובן למים, חשמל ולרשתות תקשורת שונות); רשתות תחבורת מגוונות (כבישים, גשרים, רכבות עיליות ותחתיות, מעבורות, אוטובוסים, מוניות נמלי תעופה, מנחתי מסוקים, שבילי אופנים, טיילות ושבילי הולכי רגל). אבל אולי יותר מכך – ה-Grid הניו-יורקי המוכר כל כך של הרחובות, המפקיע מן הרחובות את שמותיהם והופך אותם לשחקנים יחסיים במפה, מייצר תודעה רשתית אצל כל אורח. בניו יורק אתה אף פעם לא במקום מסויים, אתה תמיד בין לבין לבין (על רחוב 34, בין השדרה החמישית לשישית, למשל), והרחובות כולם משרתים אותך בדרך למטרה. במובן הזה, חוץ מרחוב היעד, כל הרחובות משמשים במפה בגודל 1:1 כדי לסייע לנווט בתוך הרשת. אבל כל אורח לרגע בניו-יורק חש בכל עת את הרשתות הנוספות שקיימות בכל נקודה נתונה, את הרכבת המטלטלת מלמטה את הרחוב, את האדים העולים מצדי הכביש, את נהר מליוני האדם והמכוניות הנמצאים כל הזמן בתנועה.
הרשת, לפי לאטור (מובא למעלה), היא הגורם הראשון האחראי על ההכלאה. ההכלאה היא תוצר של מפגש בין יצורים שונים, והרשת היא המקום והזמן שבו שני דברים שונים נפגשים ומגיבים זה לזה. לכאורה, אין מקום הדומה לניו-יורק – שארוגה ברשת אמריקאית וגלובאלית צפופה – באינטנסיביות של האינטראקציות שהוא מזמן, ובהכרח צריך להיות משופע בהזדמנויות לכל כך הרבה הכלאות. מההכלאות נוצרים יצירי הכלאיים, עמן התרבות מתקשה להתמודד, לכן היא נוטה לאסור את ההכלאה. הביקורת, לעומת זאת, היא התהליך שמקטלג בחזרה את ילדי הכלאיים לקטגוריות ניתנות להבחנה ולסיווג. אילולא הביקורת, טוען לאטור, לא היינו עומדים בשטף היצורים החדשים שהיו שוטפים אותנו.
אבל בניו-יורק של המבט החטוף אין יצירי כלאיים. כלומר – חייבים להיות, אבל יש תהליך טיהור אימתני שבאופן שיטתי משנע את בני הכלאיים לחלוקות המשמרות מרחב נטול היברידיות. ואמנם – אין חברה שאין בה מערכת סממנים חיצונית שקשורה במערכת זהויות ותפקידים חברתיים, אך על פי רוב ככל שחברה סגורה לאורך זמן, הסממנים הללו הופכים יותר ויותר עדינים וקשים לזיהוי למתבונן מן החוץ שאינו מכיר את כללי המשחק. מנגד, משחק הזהויות החיצוני שמשתקף מניו-יורק הוא מאוד בולט, וניתן כמעט לכנות אותו משחק המתאים באופן מובהק מדים לטיפוסים. המדים הם פריט אפיון החוצה זהות באופן מיידי על ידי. אתה יכול להיות שחור, אתה יכול להיות גיי, להיות יהודי, להיות איש עסקים, סטודנט, אמן מתחיל, 95% שידעו את זה עליך מאיך שאתה מתלבש. תעשיית האופנה היא מנגנון הטיהור הכי מובהק של ניו-יורק ואולי לא בכדי ניו-יורק היא מרכז אופנה חשוב כל כך. האופנה היא הביקורת שעליה קמה מדינת המהגרים.
הכח של הרשתות של ניו-יורק הוא תחושת החוללות העצמית (self emergence) שהעיר הזו משקפת. על גבי סט מאוד מוגבל של חוקים קשיחים מאוד, נוצר מגוון גדול מאוד של אפשרויות קיום. מצד אחד, ניו-יורק מתוכננת לעילא מלמעלה למטה (top-down). ניו-יורק היא מלכת "התכניות הגרנדיוזיות להתמודדות עם". אבל היא מתוכננות ביחס לאותן שאלות תשתית שמאפשרות את הקיום של מציאות שתפרוץ בעצמה. הפריצה של ניו-יורק קדימה דווקא מתוך המשברים היא התכונה הכי בסיסית של מערכת בעלת יכולת להסתגלות אורגנית. דוגמא מעניינת לכך היא החיבור שבין גורדי השחקים של הדאון-טאון לעשרות הבניינים הקטנים הפזורים בניהם ומהווים משכן לאלפי המסעדות של הרובע, וכך בסימביוזה שנראית לא כלכלית בעליל (בפיסת הנדל"ן הכי יקרה בעולם) חיים זה לצד זה בנייני השרד ומבני המסעדות. אבל הכלכלה כאן עושה שעות נוספות, והיא עושה אותם בהקשרים הכי בסיסיים של חוויה תרבותית מרחבית. גורדי השחקים אינם מתאימים לשכן את המסעדות המנסות לייצר אווירה ביתית. המבנים עצמם ניצלו לעתים מאחר והם ישבו על שטח מצומצם שלא כדאי להשקיע בו, ולעתים משום שבסימביוזה הזו גם ערכם עלה פלאים. מכל מקום, במגוון הזה וברבים נוספים שכמותו הולכת ונוצרת הרשת באופן יומיומי ואינסופי, ועל גביה מתרחשת התנועה.
שותפות הגורל של האלמנטים הנעים ברשת – עד שהתנועה נפגעת
לא קל להסתובב עם שני ילדים קטנים בסאבווי. למעשה רואים מעט מאוד משפחות ניו-יורק עם יותר מילד אחד קטן, ועוד פחות רואים כאלו בסאבווי. הסאבווי הוא המרחב של המבוגרים. הוא אינו נגיש כמעט בכלל לאנשים עם מגבלות תנועה, והוא נועד ללא טיפה של 'פוליטקלי-קורקטנס' להביא את הפועלים בזמן מן הפרבר לעבודה. הסאבווי הוא המכונה המניעה את יחידת התעסוקה הקרויה ניו-יורק מלמטה. הנוכחות החריגה עם ילדים בסאבווי מזמנת הרבה מאוד עזרה הדדית מהיושבים ברכבת – הרבה מאוד סיוע בניווט במחשכים והרבה מאוד קימות לעזרה.
מצד אחד אי אפשר שלא להיות מלא הוקרת תודה על הנימוסים האמריקאיים ועל טוב הלב. אבל מהצד השני מחלחלת תחושה אחרת, מאיימת מאוד. התחושה היא שאם תיפול, שאם תאיים על התנועה של האלמנטים הנעים ברשת, אף אחד לא יושיט לך יד. הושטת היד תלויה בכך שאתה מקבל את כללי המשחק של התנועה המתמדת. לא לחסום את המדרכה לרגע, לא לשהות לרגע במעבר החציה, כולנו חלק ממסה נעה. בניו-יורק כולנו חיילים במלחמה שכבר מזמן נגמרה. אנו מסתערים יחד ומסייעים זה את זה כל עוד יש בנו כוח להמשיך ולהסתער. אבל רגלי החיילים לא יפסחו מעל חבריהם שנפגעו ונשמטו אל הקרקע כי המשימה חשובה מן הרעות.
אל תהיה חלק מהסטטיסטיקה קוראים השלטים בסאבווי. מאות נהרגים בשנה מן המפלצת השועטת מתחת לרחובות ניו-יורק חלקם נופלים, מיעוטים נדחפים, לפחות מחצית מהם הם מתאבדים. יש משהו מאוד סמלי בהתאבדות תחת פסי הסאבווי. כנראה שזו הבעת המחאה הקשה ביותר שניתן לקרוא כנגד התנועה, כנגד העיר ניו-יורק. אבל הסאבווי הוא יותר מסתם מכונה. במידה רבה, הסאבווי הוא נשמת החיים של עולם-תחתון (underworld) מיתי הפרוש כבבואה תחת ניו יורק.
פיצול עד מוות
ר' פנחס אומ' לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, ומה היו עושין, היו מלבנים לבנים ושורפים אותם כיוצר חרש עד שבנו אותו גבוה כשבעה מילין מקנה מעלת היו לו במזרחו ובמערבו, ואלו שהיו מעלו מעלין לבנים היו עולין ממזרחו, ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו, ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה.
(פרקי דרבי אליעזר)
הפיצול המיידי כל כך בין רעות לבין זרות עד מוות נמצא בכל פינה של ניו-יורק. מתוך שפע הפסלים בהם משופעת ניו-יורק ומנציחים את היזמים שציירו מחדש את קו הרקיע הניו-יורקי במאה ה-20 אין ולו אחד משמעותי לזכרם של מאות ואולי אלפי פועלי הבניין שמתו ונפגעו בבניין גורדי השחקים, גשרי הענק ושאר סמלי הקידמה שהעיר התהדרה בהם. לא רק שהם לא מונצחים, הם מתוארים שוב ושוב כאבק אדם שרק הפרויקטים המונומנטאליים הצליחו להפוך לקולקטיב בעל משמעות. מרכזי ונורא מכולם הוא בעיני הציור המעטר את הלובי של בניין רוקפלר, אותו בניין שמקומתו ה-70 צולמה התמונה המפורסמת של ארוחת הצהריים בשחקים, וחלק מקומפלקס הבניינים הגרנדיוזי העומד במרכז ניו-יורק.
הצייר ז'וסף מריה סרט נתבקש על ידי משפחת רוקפלר לעטר את הכניסה לבניין ובאופן מאוד לא סמלי הם צוירו על גבי ציורו המפורסם של האמן המקסיקני דייגו ריברה Man at the Crossroads:
ריברה שהיה סוציאליסט והעז לשרטט את פניו של לנין ברקע ציורו, שלא לפי התוכניות שאושרו מראש. משפחת רוקפלר רתחה מזעם ומשריברה לא הסכים להסיר את הקלסתר המפליל הורתה להרוס את הציור. קשה מאוד להבין את ההקשר של הציורים החדשים מבלי להבין שהם צוירו על חורבות הציור של ריברה. ציוריו של סרט המכונים American Progress אושרו לוודאי באופן קפדני עוד יותר על ידי המשפחה, וגילמו את תפיסת עולמם. הבשורה הפרומתאית/בבלית/סיזיפית של הציור הזה לא נותרת אילמת. היא מלווה במספר ציטוטי ענק על הקירות:
Man labouring painfully with his own hands: living precariously and adventurously with courage fortitude and the indomitable, will to survive.
הכותב לא מותיר לנו ברירה אלא לאמץ את אורח החיים של האדם הנרצע והעליון שהוא מצייר. זו הדרך היחידה האפשרית לשרוד. הציור מציע אבולוציה של האדם היוצר. בתחילה האדם הערום במעבה הג׳ונגל מצליח לרתום את רק את עבודת הידיים לטובת המין האנושי:
בהמשך האדם רותם את מלאכת יצירת הכלים:
הכיתוב גם מוסיף – תהיה תכלית לכל עמלו של האדם אשר יעמול:
Man the creator and master of the tool. Strengthening the foundations and multiplying the comforts of his abiding place.
החומר הגולמי עם הגופים הגולמיים יצרו אט את המצע שעליו תקום הציביליזציה המודרנית. מכוערים להחריד אך חרוצים לעילא ואף כבר לבושים למחצה, מצוירים אלו שגואלים את עצמם, אדוני ועבדי המכונה:
הנה כי כן מובטח לנו – יהיה נוח יותר, ככל שיוסיף האדם עמל. ולמזלנו עומדת לו לאדם עזרת המכונה:
Man the master and servant of the machine, harnessing to his will the forces of the material world, mechanising labour and adding these to the promise of leisure.
המסע המטריאליסטי מזהה באופן מובהק את מטרתו הסופית – הפנאי. אבק האדם יזכה לפנאי עלי אדמות אחר כל עמלו. הבשורה הפרומתאית מכה רבים בייסורי המכונה, אך בניהם ובני בניהם יזכו לגאולתה:
מערכת היחסים בין האדם ובין המפלצת הטכנולוגית נראית כאילו נלקחה הישר מסצינת המולך של מטרופוליס. שוב האדם הוא ספק בעלים למכונה ספק עבד עולם, ספק שולט, ספק עולה לקורבן. אך פתאום, באמצע הסצינה היוונית-אלילית המציגה את עוצמת (ואפסות) האדם החומרי במערומיו – דאוס אכס מכינה! אדם אחר מתגלה פתע-פתאום, והאל שקופץ מן המכונה ומושיע את הסצינה:
Man’s ultimate destiny depends not on whether he can learn new lessons or make new discoveries and conquests, but on his acceptance of the lesson taught him close upon two thousand years ago.
ללא כל אזהרה, מסיפור אחר לחלוטין הבשורה ההיא, זו המפרידה בין מלכות שמים ומלכות ארץ מתגלה במלוא הדרה, ומאיימת לגאול גאולה אחרת לגמרי. ופתאום הגופים לבושים, ופתאום האנשים מהודרים, ורק מאחור נראים שוב אותם כעורי גוף ופנים. מעניין מי הם באמת אותם מכוערים המישירים מבטם אלינו (מימין למטה) אך מסיתים את פניהם מן הבשורה:
הגיבור של רוקפלר, שנועד להחליף את חילול הקודש של מרקס ולנין בקודש הקודשים של הקפיטליזם של רוקפלר, הוא אברהם לינקולן. בצד ההפוך של הלובי מספר ציורי קיר שעוסקים במסכת שחרור העבדים בארה״ב – מלחמת האזרחים, התנצרות העבדים, חלקם על סף מוות, והפיכת העבדים לפועלים שעל בסיס עמלם המכונה של הקידמה נוסעת. מרקס לוודאי ידע מה עשה כשהוא עומד, מכוסה שכבות של צבע, בבסיס ההיכל.
תצוגת האימים של רוקפלר איננה רק מגלומניה מודרניסטית במיטיבה. התמונות והטקסטים מהווים – שוב – דגם של העיר ובאופן ישיר היוו גם דגם בשביל העיר הנרקמת. השילוב לכאורה בין המכונה האל והאדם שולט בכל פינה בניו יורק. אבל הוא שולט בדיוק באופן הזה. מן העבר האחד עומדים הטכנולוגיה והעירום, לנוכח החשכה, המורשת היוונית-פרומטאית והבבלית המגששת מעלה בלבניה. מן העבר השני ניצבים שורות שורות – הבשורה, המוסר והמהוגנות. העבר השני הוא לבוש, מאיר ונוטה לאור ולשקיפות.
ניו יורק מחלקת את עצמה למלכות השמים ולמלכות הארץ. היא מנסה לספר סיפור אחד שבו אלו נפגשות, אך המפגש לא מתקיים לעולם. תחת הארץ עומדת המכונה בערוותה. היא משרתת את משרתיה אך גם מוחצת אותם אל מותם מבלי משים. מעל הארץ, העולם המהוגן, השקוף והדילוזי, מתעתע, וכבר אינך יודע היכן השמים, היכן הארץ, מה יציר אדם ומה יציר שמים. רק מקומם של היהודים המפנים פניהם בכיעורם מן הבשורה, היחידים שעומדים ופניהם אלינו, באי ניו-יורק, עודנו נפקד. עליהם לא נתנבא עדיין בעל בשורת הקיר.
כשמלכות השמיים יורדת לכביש
הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו.
משנה, סנהדרין ו, ז
כשם שהעברית לעולם לא תוכל לעקור את מי שאמר והיה מתוכה, ניו-יורק לעולם לא תוכל להיות חילונית. מכל פסיעה וכל פינת רחוב ניבט מבטו של אותו האיש. אבל אל לנו לחשוב שכמות הכנסיות (כמו גם בתי הכנסיות ואפילו כמה וכמה מסגדים) שלא תבייש אפילו את הותיקן הופכת את ניו-יורק לעיר נוצרית, או אפילו מונותאיסטית. להפך. לא בירושלים עסקינן אלא ברומא, והפוליתאיזם ניבט מכל פינה. את מי תבחר לעבוד היום? את gap או את jesus? את הרי קרישנא, את אמא גרינפיס או את Jehova? אולי גם וגם וגם?
הדת יורדת אל הרחוב, חוסה בצל גורדי השחקים, והופכת מקדש אחד מתוך מגוון המקדשאות של העיר. העיר מכילה מקדשאות של מיני מרקחת ומקדשאות של מרחצאות הגוף. וכל מקדש מגיע עם אופן העבודה המאוד מסויים שלו, ובדרך כלל עם נציגים הדואגים שהסדר המאוד מסויים שלו ישמר בהחלט, ובייחוד על ידי זרים (כמונו. לא היה מקום של ננזפנו שלא התנהגנו לפי הכללים. התיק צריך להיות מקדימה, הילד לא על הכתפיים, אסור להסתובב עם מנשא, אסור לעבור את הקו, אסור להשען על הקיר, אסור). ולכל מקום יש את המדים שלו, את אופן העבודה המיוחד שלו. מכל מקום, הדבר המשותף שבעבודה היא ההתקרבות של העובד אל הנעבד. העמידה במקום אחד, ברגע אחד:
האדם עולה אל המקדש, ומביא עימו מעט מביכורי כספו, הוא נוטל עמו תמונה שלו דבק באל או באב הקדמון. ורבים הם האבות הקדמונים. במציאות הזו, שבה רבים המקדשים והאלים, כל מקדש צריך לתפוס את תשומת הלב של העוברים ושבים. כל מקדש צריך להיות הדור וראוותני מחבריו. המקדש מנוגד בכך לצו הבסיסי של העיר – התנועה. המקדש מבקש רגע מזמננו. הוא קורא להשתהות. לעצירה. לכן המקדש החשוב ביותר בעיר, הוא המקום היחיד שניתן לעצור בו – הפארק.
מקדש התפוח בתפוח הגדול
מאחר ואם ננתח את כל המקדשים הללו יכלו הביטים מן העולם, והמקדשים לא יכלו, אבקש בשורות אחרונות בנושא זה לנתח מקדש שהיה נראה לי מרכזי ומשמעותי. המרכזיות שלו נובעת מכך שהוא שוב מסמל ומדגים את הפיצול הבסיסי שבין אור/חושך מעלה/מטה טכנולוגיה/מהוגנות. המקדש הזה לוקח פונקציה קיימת בעולם המקדשים, הלא הוא הריבוע חסר הפתחים (כמו למשל בכעבה במכה) ומתאים אותה להקשר הניו-יורקי. הוא עוסק באופן מובהק בטכנולוגיה, אבל נמנע ממנה באותה מובהקות. ההבדל בין הכעבה לבין המקדש שלנו הוא פער הצבעים. הכעבה מקדשת את השחור, וקבועה בה אבן שחורה, המקדש של אפל הוא שילוב של לבן ושקוף. לכאורה – כמעט ולא רואים אותו. הוא מנסה לשקף מיצג לפיו אפל איננה מסתירה את העולם, היא רק מאירה ומעצימה אותו, או לכל הפחות משקפת לך אותו כפי שהינו.
אך מתחת לשקוף הזה, כרגיל, יש קומה של מתחת לאדמה. ושוב – השקוף, המתעתע והמהוגן נמצא למעלה, ומלכות המכונה נמצאת למטה. מתחת לאדמה רוחש בלגאן אנושי לח ומזיע. המולה של אלפי אצבעות ניגשות למשש, ללטף, לסובב מצד לצד. רעש ומהומה. שוב, נשארת המהוגנות למעלה. אבל כאן, מתחת לאדמה לא מתעוררת המכונה הדורסנית במובן הפיזי של המילה. ולמרות זאת, הגוף השלם כאן הוא דורסני לא פחות. הוא דורסני דווקא מתוך התעתוע של הממשק. כוחה של אפל נובע מן ההבנה של חרדת הטכנולוגיה שלנו. הוא נובע מתוך הזיהוי של הטכנולוגיה עם הכוחות האפלים, הקמאיים, הרצחניים. הגאונות של אפל נובעת מכך שהיא מגוננת עלינו מן הטכנולוגיה. היא מביאה אלינו מוצרים שהם ממשק בלבד. השקיפות איננה סתמית. אפל מנסים לומר לנו שהם דאגו לטכנולוגיה, ולנו נותר רק להנות מן השקיפות. המוצר שלהם אמור לא לקרוס לעולם. ברמה הפיזית, המוצר יפתח רק בעומק המעבדות שלהם כי רק להם יש את המברג הייחודי שפותח את הבורג הייחודי. וכך, מבחינת המשתמש – למוצר אין לוח אם או סוללה, כי אם עיצוב מתכתי-זכוכיתי בלבד. הטכנולוגיה של אפל היא ניו-יורקרית להפליא עד שהיא מכחישה את הצד האחר של ניו יורק. אפל משווקת לנו טכנולוגיה מוגנת. עוד מעט נראה כי פלאי העיצוב יספקו לנו עוד דגמים לטכנולוגיות מוגנות.
דומה להחריד היא אנדרטת השואה בבוסטון. שישה מבנים גבוהים ושקופים, דמויי ארובות, ניצבים בשורה. תחתם רוחשת מכונה בליבת האדמה. בין סריגי המתכת נגלים פסי רכבת, ואדים עולים מעלה ומצטברים על הדופן השקופה של הארובות. עליהן, אנו מגלים מספרים רצים (אלו שלא זכו להנצל כנראה) ומספר שמות שחורים של הניצולים. שוב – ממעל לאדמה עולם שקוף ומהוגן, מתחת לאדמה שאול רובצת תחת. ואולי הטכנולוגיה, ולא האדם, חוללו את השואה?
התפוח הנגוס הוא דגם בשביל ניו-יורק. ניו-יורק הרוצה לראות עצמה כמורדת בנחש שוכן תחתיות ובאל שוכן השמים. ניו-יורק נוגסת מעץ הדעת ועיניה פקוחות. ניו-יורק הולכת עירומה ואינה מתבוששת. היא מנתקת את הפרי מן העץ, מעלימה את תולדות המכונה, ומסתגרת באשליית הממשק. והפרי מאיר, תאווה לעיניים, ומכל צדדיו עומד הוא בנס. והאב הקדמון שעלה בסערה מציל אותנו מן האפשרות של חשיפת ערוות המכונה, של מות המכונה, ואולי גם מן האפשרות הנוראית מכל – הגילוי שרק אדם נמצא בתוך ומאחורי ממשק המכונה:
מות המכונה
אך משהו נקרע במעבה האדמה. האדם הניו-יורקי הולך ובוחל במכונה וזונח את הטכנולוגיה הכבדה ואת עוצמותיה. מעיר נמל ותעשיה הפכה ניו-יורק במרוצת השנים לעיר מסחר בינלאומית. מחירי הנדל"ן האמירו וניו יורק חדלה להיות מרכז תעשייתי. היא ייצאה את פונקציית הנמל לשכנתה הפחות מצודדת – ניו-ג'רזי, אך גם נמלה של זו צנח מן הדירוג של הנמל העמוס ביותר בעולם (עד שנת 85') למעמד של הנמל ה-22 בעולם. באופן לא מפתיע, כל תשעת המקומות הראשונים מצויים במזרח, שישה מתוכם בסין. הכסף הגדול, כך גילו מתיישביה של ניו-יורק, לא נמצא בעבודת הכפיים, לא בעמל הייצור. שאחרים ידאגו לייצור. אנחנו נדאג לסחור בו כראוי. וכך, באחת ניצחו היהודים את רוקפלר. ושוב, לא היו אלה היהודים המכוערים מן הציור. הם היו לבושים בקפידה, והם אפילו קיבלו חלקים מבשורתו של אותו האיש. אה, לא, לא ישו. זו של מרטין לותר. כך או כך נותרה מלכות שמיים מחוץ לעניינים, וגם מלכות המכונה שמתחת לארץ.
תוך כמה עשורים נותרה ניו-יורק עם מפעלי ענק, ותשתיות פלדה שאין להן דורש. את שיכלו לפרק פרקו. את שיכלו להחליף החליפו, ורק ברבעי השוליים נותרו תשתיות התעשיה הענקיות מיותמות. בפרברים, הפכו אט אט המפעלים לדירות סטודנטים ולמרחבי סטודיו לאמנים. ובסמוך למרכז, הפכו הבניינים שהיו סמל לתיעוש האמריקאי למקדשי אמנות ועיצוב. המעבדות הידועות של בל (Bell laboratories) שעליהן נאמר שהיו "מגדל שן עם מפעל בקומה התחתונה" (שימו לב שוב לפיצול בין התרבות והמכונה) הפכו למרכז אמנים. מפעל העוגיות הלאומי NABISCO הפך לשוק האמנים של צ'לסי. וכל השכונה הצמודה שקיבלה בראשית המאה ה-20 את השם "אריזת בשר" (Meatpacking) על שם אריזת הבשר שהתרחשה בשטחה בסיטונאות, הפכה ל(אחת מ)ממלכות חיי הלילה ואמנות השוליים של מנהטן.
האם הטכנולוגיה המאיימת פינתה את מקומה לתרבות? האם עלו הדחפורים עליה לפנותה? חס וחלילה. שהרי אין setting מרשים יותר מאשר מכונות עלומות המוארות באור עמום. וכך ירשו המעצבים והאמנים את המכונות.
כיצד לפתע חיים החיים המהוגנים יחד עם המכונה? האם סרה קללתו של רוקפלר? דומה שלא. לא משום שחיי האמנים אינם מהוגנים כפי שהעיר מצפה מהם להיות, אלא משום שהמכונה איננה מאיימת עוד מאחר והיא מתה. את מות המכונה חוגגת צ'לסי יותר מכל בטיילת העילית המכונה ה-High-line. הטיילת היא שיפוץ של מסילת רכבת עילית שעברה בתוך המפעלים עצמם, עד לרציף הנמל. זה מספר עשורים שהרכבת איננה משמשת בקודש, וחלקים ממנה אף פונו, אך בשנים האחרונות החליטו מתכנני העיר לשפצה ולהפכה לטיילת תיירותית. מדרכות נכבשו במרומי קונסטרוקציית הפלדה, מדרגות נבנו וצמחיית פרא תוכננה לעילא.
אף שהטרנד של שיפוץ מסילות לא מצוי רק בניו-יורק, מתכנני טיילת ההיי-ליין הפליאו לעשות. בתחילת המסלול, מרגע שעלית מעל פני האדמה, אין זכר למכונה, לרכבת שנעה פעם על הקורות הללו. אך מדי פעם נגלים פסי הרכבת מבין עפאי צמחיית העזובה המתוכננת כל כך. ראשית הם מציצים מן השיחים, שמעידים על הפסים שאין להם עוד תקנה. אחר נגלים הם תחת הפרחים, כאותם פרחים המושמים על אנדרטאות הגיבורים. ולבסוף, מתיישרים הפסים תחת המדרכה והמהלך של ההשלמה בין הפלדה לבין העיצוב מושלם. הפלדה הופכת למדרך כף הרגל של איש התרבות, והיא איננה מאיימת עוד.
וכך, חדלה להיות המכונה משרתת לאדם, והאדם משרת למכונה. אם יש לפלדה החשופה עוד מקום בעירנו, הרי זה ימצא רק בקונסטרוקציות הענק המשכנות את הרכבים מפני דוחק החניה.
ניו יורק נכנעה בפני היהודים. אלו שלא זכו להיות אדוניה המיוזעים של המכונה, אלו שלא זכו לשמוע את בשורתו של המושיע. אלו שידעו רק לסחור מרחוק בחלקיה, ולעשות רווח על האופציות הוירטואליות של מינוף קיומה הרועש. אלו שהפכו את ניו-יורק מעיר נמל למרכז הסחר העולמי. היהודים לקחו את הפנאי והשליכו את המכונה הלאה. הם קברו אותה בקברים של זכוכית, נעלו אותה אחר בריח, ואחר כל זאת שבתו וישבו לנוח ביום ראשון.
קפיטליזם תכנוני
In this country everyone must pay for everything he gets
The Wonderful Wizard of Oz
לא הייתי הרבה שנים באמריקה. מן הפעם האחרונה, קצת אחרי הבר-מצווה, זכורות לי לא מעט חוויות, אחת מהן היא התור הישר והארוך בדרך אל הכתר של זו שאוחזת בטאבלט הלאומי:
ב-17 השנים שחלפו השתנו דבר או שנים בעולם. גם התור המדופלם הזה הלך לעולמו. האמריקאים מצאו להם תורים אחרים לעמוד בהם בצורה מופתית (לפחות ביחס אלינו), ולשאול "Where does the line starts", אבל לא ירידה במעמד פסל החירות הובילה לשינוי המצב. הכניסה של האינטרנט כן. אם פעם לא ניתן היה להגביל את אלו שביקשו לעלות מעלה, היום מבקשים מהם להרשם חודשים מראש. לכל האתרים מומלץ להגיע עם כרטיסים שהודפסו בבית, וחוסכים תור ארוך ואפילו אי יכולת להכנס.
אם אמריקה של סוף המאה ה-20 חדלה מלהיות אומה של ייצור, אמריקה של העשור האחרון מדללת מאוד גם את שירותיה האנושיים. פעולה באינטרנט הופכת טובה וזולה מאינטראקציה אנושית. השאלה היא מה האפשרות של פעולה באינטרנט עושה לפעילות הגומלין מחוץ לאינטרנט ומה הגוון המיוחד שבא לידי ביטוי בהקשר האמריקאי. כאן אפשר למנות שני תהליכים מעניינים.
- אפקט ה-XL – כמעט ואין שירות שאפשר להזמין ואי אפשר 'להגדיל' (ל'מק' כפול, XL, XXL). נסיעה ברכבת יכולה להיות מוכפלת במחירה אם רוצים מחלקת עסקים, או אם לוקחים את הרכבת המהירה. ברוב המקומות יש כרטיס רגיל וכרטיס אקסטרה שנותן עוד היבט חסר משמעות שאפשר לגבות עליו עוד כסף. בנוסף, אפשר להזמין כרטיס ללא תור בעלות כפולה ברוב המקומות. בעולם שלפני האינטרנט לא היתה לך אפשרות להזמין כרטיס ללא תור, כי היית צריך לעשות את זה בין כה וכה בקופה…
- חוסר ההלימה בין כסף ותמורה – הכלכלה האמריקנית כבר קרסה פעם אחת בשל פער בין חובות כספיים לבין רכוש וסחורה. האפשרות לספסר באופציות של שירותים מייצרת את האנומליה לפיה מחיר נסיעה ברכבת שהוזמנה חודשים מוקדם מן הנסיעה עומד על שליש ממחיר של נסיעה שתוזמן היום למחר בבוקר. הרעיון של הנחלת חינוך מעשי לעקרונות ההיצע והביקוש מעולם לא היה מעשי יותר.
- תגמול על תכנון ודחיקה של האפשרות של חיים ספונטניים – האפקט החברתי של כל האמור מתגבש לתגמול שיטתי לא על הון פיננסי, אלא על תכנון והזמנה מראש. הזמנת בזמן – קיבלת פריווילגיה. הנפגעים המרכזיים בעניין הם אלו שלא למדו או סיגלו לחיות את העולם דרך האינטרנט, לצד מי שנפגעה בצורה אנושה והיא האפשרות שמשהו משמעותי יקרה בצורה ספונטאנית. מעניין אגב לראות שהתגובה הישראלית גם בסוגיות הללו היא הפוכה לגמרי. בתחום הנסיעות למשל, המהפכה הישראלית הגדולה מצויה דווקא ברעיון של 'הדקה ה-90' – ההפך המוחלט של התכנוניות האמורה.
לכאורה יש כאן שני כיוונים הפוכים. מצד אחד הניסיון לעשות עוד כסף מכל עניין. מן העבר השני, התגמול איננו על עוד תשלום אלא דווקא על תכנון מראש של האזרח (כשברור שאפשר גם את העניין הזה להסביר כלכלית, מצד היכולת להערך מראש ולווסת את כמות המבקרים וכיוב'). השאלה המעניינת איננה החתירה הברורה לעוד רווחים (שאיננה מחדשת ביחס לאמריקה) אלא האופן שבו התרבות התיירותית הזו חוזרת בחזרה ככלי חינוכי ביחס לתיירים עצמם.
את התופעה הזו בחרתי לכנות קפיטליזם תכנוני. צריך לנתח אותה משני צידי המתרס. מצד אחד עומד ספק שירותים שבצורה גחמתית לחלוטין משחק במחירים לצרכיו. כדי לדחוק בצרכנים לקנות כמה שיותר מהר, הוא מודיע להם שהמחירים רק יעלו מעתה והלאה ושכדאי להם להזדרז כי תיכף יגמר. כלומר – מן העבר האחד ניצב היהודי, זה שסוחר בוירטואליה ויודע למצות ממנה כל גרוש שלא תואם את השווי ההגיוני שלה. אבל כדי שהיהודי יצליח, הוא צריך שבצד השני יהיו נתינים פרוטסטנטיים ראויים. האחרונים, במקום לחוש מרומים (על כך שפשוט אי אפשר לקחת רכבת מעכשיו לעכשיו במחיר הגיוני!) מרגישים מתוגמלים על כך שתכננו את חייהם מספיק זמן מראש. הפער שנוצר בין נותן השירות לבין הצרכנים מחולל שתי מערכות חיים נפרדות. מצד אחד מערכת שעושה כסף מאוויר, כלומר – מנסה למצות את הפוטנציאל הכלכלי בכל נכס על ידי התעמרות בצרכנים, ומצד שני נמצאים צרכנים שחשים שבעלי העסק מאפשרים להם לחיות בכבוד, אם רק ינהגו לפי הכללים.
כשהחוק היבש נרטב היסוד הפשיסטי מתגלה
אם נאמר שהפארק הוא המקום היחיד שניתן לעצור בו בניו-יורק הרי שהיה בדברים אי דיוק מסוים. גם הבית הוא כזה. ניתוח של הבית כמקדש בורגני כבר נעשה לפנינו, ואין לי מה לחדש בעניין. ובכל זאת בניו-יורק הופך הבית לחיוני עוד יותר. החלוקה הגדולה של ניו-יורק היא בין אלו שיש להם היכן לישון בלילה ובין אלו שיבלו את לילם ברחוב או בפארק. בין בני התרבות ובין פראי האדם שאין לנו אלא לרחם על נשמותיהם המיוסרות. התנועה הניו-יורקית עוצרת באחת בפתח ה-apartment. חוק העזר העירוני אוסר על השכרת דירות לפחות מ-30 יום, ומקשה מאוד על סבלט לדירה גם למשך יותר מחודש. דיירים המסבלטים דירה הם דיירים בלתי חוקיים. נו מילא – מי אמור לדעת מכך? איך אפשר לאכוף חוק שכזה שדן בנעשה בחדרי חדרים? בארץ חוק שכזה לא היה מוצא את דרכו אל פני המציאות לעולם.
עד שההמכונה בוגדת, והאסלה מתחילה לנזול כשאתה לא נמצא בבית, והאחראי (the super) על הבניין מגלה שיש נזילה באחת הדירות ובמרתף, ובעל הבית מגיע לדירה. והוא גוער בך, מספר שהתקרה בדירה למטה – it bubbled! ואתה בכלל רק הרגע הגעת מטיול של יומיים ולא ברור לך מה בכלל קרה ואיך זה קשור אליך, ושבניו יורק אסור להשאיר אוכל יבש מחוץ למקרר לפי החוק כי זה לא חוקי וכי יבואו חולדות. ובכלל אתה דייר לא חוקי, וכדאי שתעזוב בהקדם. ופתאום הדיירים מביטים בך מחרך הדלת כ"דייר בלתי חוקי" ואתה יודע שכדאי לך מאוד להעלם. הסתבכת עם החוק (ואל תדאג – לא צריך שוטרים כדי לשמור על החוק. הדיירים ישמרו עליו בעצמם). ועכשיו זה רק אתה מול החוק הגדול כל כך.
החוק היבש נרטב רק בנזילה והוא מפעיל את כל המערכת. מסתבר שלצד הרשת והתנועה יש לעיר עוד כוח מארגן ששכחנו לציין. שוטר בכל פינת רחוב, כבאי בכל שדרה, וחוק אחד גדול שחופתו מגינה על העיר מכל רע. וברגע אחד כל הבקרים הטובים שקיבלת במעלית וכל העזרה בדלת, והסיוע במעלית הופכים למבט אטום שאומר – כלך לך מאיתי פורע חוק מסוכן. הפיצול הגדול ניצח שוב ודן לכאן ולכאן את בעלי הדירות מחד, ואת פורעי החוק לחפש להם מקום אחר למגורים לפני בוא החשיכה.
ופתאום אצל הנתינים הפרוטסטנטיים של אמריקה אתה מגלה את עומק הצייתנות. כאילו שכל המדינות הקונגלומרטיות הללו (ע"ע איטליה וגרמניה בסוף המאה ה-19) לא יכלו לקום ללא מערכת שמבהירה לאדם כמה היא יותר גדולה ממנו. ההתייחסות ל-National היא הנקודה הבסיסית ביותר בייצור הצייתנות הצרכנית שיכולה לאפשר לחברה המומצאת הזו להמשיך ולהתגלגל מבלי לשאול שום שאלה.
אבל ככל שנחזור ונתקרב לניו-יורק ולדאון-טאון מנהטן כמות הדגלים תפחת בהדרגה. ניו-יורק היא מעל לכל הנשיונל הזה. ניו יורק היא עיר העולם. ניו-יורק היא קוסמופוליטית. הלא כן? אתוודה – אינני יודע. אינני יודע אם הרשת האגרסיבית והתנועה בתוכה של ניו יורק מאפשרת לוותר על האגרסיביות של הנרטיבית הנשיונאלי, או שמא, ניו יורק מצויה מעבר לנרטיב הזה. בפיצול בין אזרח הקפיטליזם לבין בעל הקפיטל, ניו-יורק בהכרח מצויה בצד השני.
אפילוג: כוחות רוחשים במעבה האדמה
"הו מנהטן, אי האלים, זירת ההתרחשויות הגדולות, התרחשויות של מתכת, זכוכית ואנרגיה, אי הזוויות החדות, פסגת העולם!… יום אחד תחרוגנה הרכבות ממסילותיהן ותחדורנה אל לב האדמה, מנתקות במרוצתן את אחרוני הכבלים הקושרים אליה את העיר. האי שלנו ייקרע מהקרקע, ייתלש ממסד הסלע שבו הוא נטוע, ימריא לו אל על וייבלע בשמים כמו קליע כסף זוהר ומהיר… כשוך הסערה ישקוט הכל, שקט שלא מן העולם הזה"
(הבית אשר נחרב, ראובן נמדר)
אם נבקש לפרוע את הפיצול למלואו נמצא שכך הוא הדבר – מתחת לאדמה מצוי הכח התחתון המגולם בעוצמת המכונה. מי שבא עימה במגע הוא – בעל כורחו – עובד פס הייצור. המכונה לא תעצור עבור אף אחד, ולכן אין לאדם אלא לתכנן את עצמו בהתאם אליה. ממעל לאדמה נמצא הכח העליון – המרחב השקוף. מרחב הסחר הוירטואלי. מי שזכו להכנס בעדו, מציבים את התנאים השרירותיים של המכונה. מי שנמצא מעלה מעלה מן האדמה הוא מי שמביא את הבשורה החדשה, הבשורה שלפיה כל אזרחי המכונה יתכננו את חייהם עד לפרטי הפרטים ויודו למכונה שהרשתה להם לתכנן in advance. פרט ליחידים, יש לומר, גם האנשים שעובדים למעלה, ושולטים בעקיפין במכונה, משרתים אותה כאשר הם למטה בתפקיד אחר (למשל – בדרך לעבודה). אבל אין כאן ערבוב חס וחלילה.
רק בשלושה מצבים מתערבבים המרחבים – באחת, כאשר המכונה מתה, או מומתת ואנשי השקיפות יורשים אותה והופכים את המכונה לפוחלץ. בשניה – כאשר המכונה מצליחה לעלות מעלה. או אז, ילבישו את מכונה עוד ועוד לבושי עיצוב עד שהמכונה תנעל לגמרי. אפל הצליחו בכך יותר מכולם. אך קיימת גם אפשרות שלישית, לא מתוכננת, שבה העולם העליון, השקוף, קורס, ומתוך קריסתו מגלה את האין והתהו הרובץ תחת, את העובדה שכל העמל הזה הולך בסוף לאבדון. זה קרה לניו יורק פעם אחת. הביטו וראו כיצד המרחב הדלוזי הולך ונבלע אל תוך האין. השקוף שנשפך בתמרות אל תוך השחור האפל. האם זו התאונה של ההיסטוריה או שהפיצול האמור טומן בתוכו את הפוטנציאל להישנות הקריסה אל תוך קומת ה-0? לא בטוח שעדיין אפשר לעצור את המכונה.
כתיבת תגובה