נאום הרמטכ״ל בטקס סיום קורס קציני היבשה השבוע, כנראה גם נאום סיום התפקיד שלו, תפס את תשומת הלב שלי בדברים הבאים:

כשהייתי צוער – בדיוק כמוכם, לפני שלושים ושמונה שנים – היה עליי לבחור ספר לקריאה ולכתוב עליו למפקדיי בקורס. בחרתי בספר “אמת בצל המלחמה” של יעקב חסדאי, גיבור ישראל שנלחם בכמה מלחמות ובהן גם מלחמת יום הכיפורים, שלאחריה הפך לחבר בוועדת אגרנט. “באותה התקופה”, כותב חסדאי, “הייתי שרוי בדאגה לאחר שנוכחתי לדעת כי לא נעשה ניסיון רציני להבין ולנתח את לקחי המלחמה”.

השירות הצבאי שלי אמנם פחות מרשים, אבל גם עלי, לפני כמעט 20 שנים בימים שלאחר מלחמת לבנון השניה, הותירו הכתובים של יעקב חסדאי רושם עצום. בחרתי באותה העת לעזוב את יחידת האם שלי כשראיתי שהתחקירים הולכים לצייר את המציאות באור אחר לגמרי מזו שראיתי לנגד עיני. אני זוכר שאמרתי למפקד שלי – ״נראה שאני ואתה לא היינו באותה המלחמה״. ואמנם כשלנו במלחמה, אבל בתחקירים ניצחנו בענק. מתוך הבדידות שחשתי מול המערכת, הדברים של חסדאי הדהדו לתוך המשבר שלי אז, שהתגמד כמובן לנוכח מוראות המלחמה האחרונה.

חסדאי היה בעיני מהראשונים שהיו מוכנים לדון באופן מבוסס, רציני וביקורתי נגד תרבות היעדר הלמידה בצה״ל ובישראל. בייחוד יצא חסדאי נגד המיתוס לפיו הסיבה היחידה לכשלונה של ישראל במלחמת יום הכיפורים היא ההפתעה:

כל מי שמציג עמדות שונות מהמקובל חשוף לביקורת: “האם אתה חכם מכולם?”, ו”האם אחרים לא יודעים מה שאתה מתיימר לגלות?” הטיעון המקובל על הצמרת הפוליטית והביטחונית שלנו מזה שבע שנים, בלי הבדל של שייכות פוליטית, הוא כי “מלחמת יום הכיפורים היא הניצחון הגדול בתולדותינו”, כי חולשות צה”ל שנחשפו במלחמה קשורות בהפתעה וש”חוץ מזה הכל בסדר.”

יעקב חסדאי, מלחמת יום הכיפורים – הפתעה? ניצחון?

בנאומו, הרצי חוזר להסביר למה הוא בחר להתחיל עם חסדאי:

הספר הותיר בי חותם עמוק וממושך ועמד לנגד עיניי בהחלטה לתחקר תוך כדי מלחמה רבות זירות, באופן ענייני ונוקב שיאפשר למידה איכותית ויסודית. החשש מתחקירים כמוהו כבחירה מודעת בכישלון עתידי. תחקיר הוא חלק מהמעשה הצבאי ובעזרתו לומדים וכך משתפרים. “ביקורת” כותב חסדאי, “ככל שתהיה נוקבת, היא אחד האמצעים לחיזוק ולבנייה, בתנאי שמטרתה ומגמתה אינה ערעור והרסה, אלא בניין ויצירה”.

זהו ציטוט נהדר, והדברים זכו בצדק למחיאות כפיים מהקהל שברור שהיה להם גם הקשר פוליטי. הבעיה היחידה היא שאני לא בטוח שביקורת נוקבת היא מה שצה״ל באמת מקיים בחודשים האחרונים.

מה שמתוחקר ומה שאיננו מתוחקר

מרוח הדברים שצה״ל בוחר להוציא מדיוני התחקיר ברור שאלו עוסקים בראש ובראשונה בשאלה איך לא קיבלנו התרעה מתוך הנחה שאם רק היינו מקבלים כזו כל ההיסטוריה היתה שונה. בפועל, הלקחים שהחלו להתפרסם השבוע מתוך התחקיר האמ״ני, נקודות שהן טובות ונכונות ברובן, רק מבהירים עד כמה לאמ״ן אין שום פטנט שימנע הפתעה דומה בעתיד:

1. הגדלה דרמטית של היקף לימודי השפה הערבית, דת האסלאם והתרבות הערבית
2. תרבות “רב סג”חיות” – שימוש נרחב הרבה יותר במקורות מודיעיניים שאינם רק סייבר וסיגינט (האזנות)
3. חיזוק משמעותי של שני יסודות מודיעיניים שנחלשו מאוד באמ”ן לאורך השנים – היומינט והאוסינט
4. חיבור בין אמ”ן לתצפיתניות ולאיסוף הקרבי מהשטח
5. חיזוק תחום ההתרעה המודיעינית
6. הגדלת ה”איפכא מסתברא”

דורון קדוש, רשת X

ארבעה מתוך ששת הלקחים האמורים הם בכלל בתחום האיסוף, זה שלמיטב ידיעתנו כן הביא את תוכנית חומת יריחו ואת הנגדת ו׳. זה כנראה לא הספיק כדי להוציאו אותנו מהתרדמה הדוגמטית שלנו. השנים הנוספים הם יותר בגדר משאלת לב מאשר מענה רציני. אף אחד מהלקחים הללו אינו נוגע בליבת שאלות ההפתעה הבסיסית של ה-7.10. גרוע מכך – המחשבה שהשתרשה בצה״ל לפיה ההתרעה היא דבר מובטח, היא בעצמה הוכחה לכך שצה״ל לא למד דבר ממאה שנות הפתעה מודיעינית. הלקח החמישי ברשימה הזו מעיד כי אנחנו עלולים ואפילו צפויים לשוב ולא ללמוד. הלקח שהיינו צריכים ללמוד עוד ב-73׳, הוא שלא על ההתרעה לבדה יחיה האדם והאומה, פשוט כי התודעה האנושית הפכפכה מדי כדי לתלות בה את ביטחוננו.

לא ניתן לתלות את הביטחון הלאומי שלנו בהתרעה שתבוא או לא תבוא, אבל בהכרח ישנם דברים שניתן להכין מבעוד מועד ויאפשרו לנו להיות מוכנים גם להפתעה מתוך גישה מושכלת של ניהול סיכונים. לצערי, עד עכשיו לא שמעתי דבר על ארבע הנקודות הפשוטות והיחידות שבעיני ראוי לתחקר, אלו שלא היו מונעות את ה-7.10 אך היו יכולת לצמצם באופן דרמטי את גודל האסון:

1. פירוק המענה האזרחי – במשך שנים צה״ל פעל באופן שיטתי לפרק את היכולת של האזרחים בקו המגע להגן על עצמם בכוחות עצמם. הוא צמצמם והקטין את כיתות הכוננות, הרחיק מהם את הנשקים, ובוודאי שלא ראה בהם גורם בעל ערך בהגנה. בפועל ברוב הישובים האזרחים היו היחידים שעמדו למול האויב, לעתים במשך שעות ארוכות. השאלה היא לא רק מי שנתן את ההוראה לנעול את הנשקים, אלא כיצד התגבשה בצה״ל תפיסה יהירה כל כך שסוברת שהצבא תמיד יהיה שם בזמן לפני כולם.
2. היעדר כל היערכות הכוללת עומק, יתירות ועתודה – בשעה 7:00 בבוקר לא היה כח צה״לי במרחב אוגדת עזה שלא היה מצוי בלחימה עזה – כל הכוחות הלוחמים היו פרוסים בקו המגע אבל ללא כל יכולת לנהל קרב הגנה רציני (ללא מוצבים, ללא פקודות, ללא פיקוד). אף כח רציני לא ניצב בעמדה אחורית שמאפשרת לנקוט יוזמה. בשם היעילות רוכזו כל מפקדות הגזרה באותו מקום (מחנה רעים) ובטווח האש והפלישה; קוי התקשורת, התצפיות, כולם ללא כל יתירות. שום הכנה רצינית לא נערכה בעומק המרחב להגנה בפני פלישה לחסימת היכולת לנוע בכלל המרחב, וכבישי העוטף הפכו לצירי התנועה של החמאס במשך שעות ארוכות. למעשה שום כח לא ניצב לאחר הפריצה בין חמאס ובין פיקוד הדרום ואפילו הקריה, ורק צרות האופקים של החמאס מנעה אסון גדול עוד יותר.
3. גיבוש תפיסת ניהול סיכונים והתמודדות עם אי וודאות – הפער בין גודל הסיכון (עשרות אלפי מחבלים במרחב מאות מטרים מתושבים ישראליים) לבין ההיערכות החסרה שלנו הוא תולדה של ניהול סיכונים כושל בכל הרמות. מאחר ולדעתי הגנה היא חוכמת ניהול הסיכון, יש הכרח להבין מדוע לא גיבשנו שום מנגנון להערכת הסיכון וליצירת מענים אליו, גם אם אלו נתפסו כבלתי סבירים בעינינו.
4. הכנת המערכת לאפשרות שכן נופתע – דורות של טנקיסטים ידעו לשנן במשך שנים, ומתוך שינה, לאיזו ׳רמפה׳ ברמת הגולן הם צריכים להגיע במקרה של פלישה בהפתעה. ישראל בנתה מגוון יכולות אסטרטגיות למנוע פלישה סורית משוריינת בהפתעה כדי לצמצם את הכוחות שבכוננות ברמה ולמנוע מחיר של הפתעה גם בהיעדר התרעה. היערכות כזו מחייבת תפיסה אופרטיבית, פקודה רלוונטית ואוסף של יכולות נצורות. כפי הנראה, שום דבר מהאמור לא נבנה בגזרה הדרומית, תחת התפיסה שהמכשול מונע כל יכולת יוזמה מחמאס. בשום מקום לא התקיים דיון בהנחה הצבאית הבסיסית לפיה היריב יכול בכל זאת להפתיע אותנו.

כל הנקודות הללו הן בעיני קריסה של המקצוע הצבאי (כוחות קו המגע עסקו באבטחה, לא בהגנה צבאית), וגם קריסה של תפיסת ההתיישבות בספר שהיא חלק מתפיסת הביטחון של בן גוריון. יש כמובן סיבה שההיבטים הללו לא עולים לתחקור והן קשורות ברעיון של התחקור עצמו.

לתחקר או ללמוד?

הרמטכ״ל טוען שללא תחקור לא ניתן ׳להשתפר׳. ההנחה של כל תחקיר היא שהמצב הקיים הוא דבר רציני אך כמו כל דבר תמיד ניתן להפוך אותו לאיכותי ומקצועי יותר. כלומר כאשר אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לתחקר אנחנו מראש מניחים שהכשל הוא טכני, ממוקד ופשוט לטיפול וכי הקיים הוא הבסיס לשיפורים. אבל תחקיר הוא כלי חלש מאוד באבחון ולא כל שכן בהתמודדות עם בעיות מערכתיות רוחביות ואין לו שום מנגנון לאתגור מהיסוד של התפיסה.

יקיר המדור, מפקד חיל האוויר בני פלד הבין את הנקודה הזו היטב, ועמד על כך שלא יהיה תחקיר למלחמת יום הכיפורים. בספר ״מלחמה משלו״, מביא אורי בר יוסף אנקדוטה משעשעת בעניין:

פלד‪ ,‬שהוביל את תהליך בניין חיל האוויר אחרי המלחמה‪,‬‬ ‫היה גם הבלם העיקרי בפני תהליך הלימוד של מה שקרה במלחמה עצמה‪ .‬את תפיסתו‬ ‫בנושא זה הציג במשל שהנמשל בו אינו רלוונטי במיוחד‪” :‬למלחמת יום הכיפורים הגענו‬ ‫כחיל אוויר ‘מיקי מאוס’‪ ,‬חיקוי מגוחך של החיל שהיינו צריכים להיות‪ .‬חבל לבזבז את‬ ‫הזמן בלימוד חיי האהבה של מיקי ומיני‪ .‬חבל לבזבז את הזמן בללמוד את לקחי‬ ‫‪‫המלחמה הזו‪ .‬מוטב שנכין את החיל למלחמה הבאה”

אורי בר-יוסף, מלחמה משלו

בניגוד לאמ״ן, חיל האוויר אכן הכין את עצמו היטב למלחמה הבאה דווקא כי בחר ללמוד ולא לתחקר. תחקור בהכרח מבוסס על העבר, למידה מוכוונת לעתיד; תחקור עוסק במה שקרה, למידה עוסקת במה שיכול היה לקרות ועשוי לקרות בעתיד; תחקור עוסק בפרטים ולמידה עוסקת במכלול.

כדאי להקשיב למפקד 8200 היוצא, יוסי שריאל, שמתאר את היעדר הלמידה בצה״ל, דווקא בתוך דיון הצגת התחקירים:

עלינו למגרש, צה”ל מול ארגון חמאס. בהשוואה, עלינו ברצלונה מול מכבי חיפה, וב-7 באוקטובר קיבלנו 0:15. עלינו עם הקבוצה הכי חזקה… ועדיין הם הכריעו אותנו לשעות ארוכות.

שריאל מציג דברים כהווייתם באופן מאוד לא נוח מבחינת הצבא וממשיך:

הדבר הכי מורכב והכי קשה הוא שהקבוצה הזו לא עצרה 507 ימים, אפילו לא ל-10 דקות, כדי לשאול איך נכשלנו כקבוצה. אפילו פעם אחת לא התיישבו יחד כלל השחקנים המרכזיים, המפקדים ואנשי המודיעין, לשאול יחד איך זה שככה נכשלנו כקבוצה.

והוא מסביר גם מדוע התחקיר הוא כלי גרוע כל כך בלמידה – במקום לדבר ולחבר את השלם, הוא מפרק את המכלול לתתי החלקים שלו כדי לדון במיקרו. רק שהבעיה בכלל לא נמצאת בתפקוד של כל אחד מן הגורמים לבדו אלא בתפקוד הקבוצתי:

כאשר צה”ל ניצח את חיזבאללה אז השלם הצה”לי ניגן במיטבו, וכולם יחד ניצחו בפיקוד המטכ”ל כולו, אבל כאשר הכריעו אותנו אז פתאום זו לא הקבוצה. זה הכול בגלל שני שחקנים, ואפילו לא היה לקבוצה אומץ לשבת יחד פעם אחת ל-15 דקות, בלי הקלטות ובלי מתחקרים, ולשאול מה קרה לנו, לא רק לשאול מה קרה לשחקן זה או אחר, אלא מה קרה לנו כקבוצה.

בפרפראזה על השיר המוכר, נראה שישבנו ותחקרנו את כל הכשלים שלנו, וכשעמדו מסודרים לא ניתן היה יותר להבחין בתבוסה הגדולה:

השלם הצה”לי לא תפקד שעות ארוכות. ובכל יום תחקירים, מהבוקר עד לשלב ההתייחסויות, היחידים שהציגו תקלות היו המודיעין. כל שאר המפקדים עשו רק כמה שגיאות. חוץ מאשר במודיעין, בכל הצבא כולו לא הוצגה אפילו לא תקלה אחת.

לפי הנאמר בכתבה הרמטכ״ל התייחס לדברים בכבוד. אני סובר שהרמטכ״ל מאמין בלב שלם שהתחקור שנעשה בצבא הוא מופת. ונראה שזה הדבר הכי מפחיד בכל מסכת אי הלמידה הזו.

אפילוג

לפני 3 שנים בדיוק, בפרפרזה על ״שירי סוף הדרך״ של לאה גולדברג כתבתי על המערכה בתחילתה באוקראינה:

הַכֹּל צָפוּי – אָמַר הַקׇּמׇ”ן
נִתַּן לְיַשֵּׁב הַכֹּל בְּמַשָּׂא וּמַתָּן – אָמַר הַדִּיפְּלוֹמָט
יֵשׁ לָנוּ תָּכְנִית לְכָל מִקְרֶה – אָמַר הַגֶּנֶרָל

יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.
צוֹבְעָהּ הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפַז וָאֹדֵם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:

הֲתִזְכֹּר מָה הִפְתִּיעָה, מָה הִתְעַקְּשָׁה, מָה קַשְׁתָּהּ הַדֶּרֶךְ?

זו היתה חצי בדיחה אבל במבט בדיעבד היא מחזיקה משהו – המקצוענות השקולה, המחושבת של הקמ״ן, הדיפלומט והגנרל ניגפת דור אחר דור בפני תבונת הזקנים. תבונת הזקנים מכילה הכרה בהפכפכות העולם, בחוסר היכולת של האדם לדעת הכל ולשלוט בכל. זו תבונה שבני תשחורת לא פעם מזלזלים בה, אבל במעלה השנים היא מתגלה בערכיות העמוקה שלה.

ואנחנו כשלנו בניסיון ללמוד מהמלחמה באוקראינה. כשלנו בלמידה שלנו ממלחמת יום הכיפורים, וגם ממלחמת לבנון השניה. את שתי האחרונות תחקרנו, והמלחמה במזרח אירופה בכלל לא נראתה לנו קשורה לאתגרים המקומיים שלנו. זה איננו כשלון של הרמטכ״ל או של המטכ״ל הנוכחי, זה כשלון שלנו כישראלים. יצרנו תרבות שמעודדת למידה טקטית אבל מונעת לגמרי למידה אסטרטגית. כל הנקודות שנאמרו למעלה מחוברות בחוט השני הזה, שלא ניתן להגיד בשום תחקיר, ורק מנהיגות נכוחה תוכל לפרוץ:

זו לא תאונה, זו מחלה קשה שהתפשטה. לא התייחסנו בצבא למלחמות שיכולות לקרות בהפתעה כתרחיש רלוונטי, לא התייחסו לזרוע הצבאית של חמאס כצבא ולכן נתנו לה להיות על גבולותינו דקות בודדות מיישובים, וחשבנו שיש לנו תעודת ביטוח כפולה של מכשול ומודיעין שלא רק יעיר אותנו, אלא יסביר בדיוק מה קורה. זה יושב על בעיות של תרבות, ערכים ומבנה.

חשיפה: נאום ה”אני מאשים” של מפקד 8200 היוצא נגד צה”ל והרמטכ”ל | יוסי יהושוע

שריאל אופטימי לדבריו: ״הסיבה שאני אופטימי, היא שאני סומך על הדור הצעיר״. הדור הצעיר כפי שהוא נגלה באתגרי השנה האחרונה מספק סיבות יוצאות דופן להיות אופטימיים. גדל כאן בהכרח דור נפילים שימים יגידו לאן הוא יקח את המדינה הזו. אבל שיקום של יכולת הלמידה האסטרטגית מחייב חיבור מחודש של התבונות הייחודיות של הזקנים והצעירים, למען הדורות הבאים.