בזכות יהודית רביץ מחזור השירים של לאה גולדברג ״שברי סערה״ הפך מוכר למדי. רביץ הלחינה מתוכו את ״הגננים היום עצובים״ ואת ״למחרת״ (״הירוק היום ירוק מאוד״) אך המחזור בכללותו הרבה פחות מוכר. השיר הראשון במחזור, כמו מילותיו הראשונות, מתחיל ב:

״אִלְמָלֵא הָרוּחַ / יָכֹלְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלֵנוּ״

הסערה משתקת את היכולת של האדם לשמוע את עצמו. והרוח מחרישת אזניים כי היא נושאת את כל הקולות, ועוקרת את העצים העריריים. והחכמים אמנם יודעים שהשמש ״עוֹד מְאִירָה אֵי שָׁם בִּמְרוֹם שָׁמַיִם… הַחֲכָמִים תָּמִיד יוֹדְעִים אֶת זֹאת״, ״אַךְ בְּעֵינֵי הַיְּלָדִים הַיּוֹם – רַק בָּבוּאַת בְּרָקִים וְהֵד רַעַם״. ואנחנו ילדים, לא חכמים. הסערה היא מכבש טראומטי שיורד על הארץ. הוא משנה את התכסית הפיזית ואת התכסית האנושית. לכאורה הסערה תחלוף, ועימה השאלה שנשאלה מתוכה. המלים פורחות להן, לכאורה. אבל העיניים שראו אינן שוכחות. וגם הריסים זוכרים.

מחזור השירים מבחין בין הידיעה, בין הקולות, ובין מראה העיניים. ועיני הילדים מגלות את מה שהעיניים ראו, מה שאי אפשר לומר ומה שאי אפשר להגות בו. ״וַאֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ אוֹבְדֵי עֵצָה, מַסְתִּירִים זֶה מִזֶּה אֶת עֵינֵינוּ״. העיניים אומרות יותר מדי, יותר משאפשר להכיל, יותר משנוכל לגלות, ולכן אנו מסתירים אותן. ״נִהְיֶה נְבוֹנִים: אַל תִּשְׁאַל / מָה צָמַח, מָה קָמַל / וּמָה נֶעֱקַר מִלֵּב״.

לכאורה יש רגע שבו האיכרים מברכים על הגשם. הסערה מביאה מחזור חיים חדש לעולם. הגננים, שומרי האתמול עצובים, אבל יש צמיחה בעולם. לכאורה כאן מחזור השירים היה צריך להסתיים, אבל גולדברג יודעת שהרוח אולי הסיעה את ענני הסערה אבל היא לא נעקרה מלב, כלל לא.

וכאן הרגע המופתי של למחרת מגלה את התודעה הטראומטית: החושים שלאחר הסערה חדים, חדים מאוד. הירוק, האפור, קצת שוחר, ואין לובן בעיר. הטראומה אינה אישית, היא של כל יושבי העיר הזו. העבר מנצח את ההווה. הנפש הטראומטית לא תתן שיפתיעו אותה שוב. היא דרוכה על מה שקרה בעבר, דרוכה עד מאוד, ולכן אין הווה – עבר מאוד, קצת עתיד.

התודעה הטראומטית לא מאפשרת לחשוב. לא מאפשרת לנו ללמוד ולהשתנות. אנחנו נאסוף את העצים שנעקרו, נצמיח את השיחים שנשתברו, אבל לא נוכל לחשוב מחדש – ״וְעוֹד לֹא קַל לַחֲשֹׁב, וְעוֹד לֹא קַל / לַחֲשֹׁב מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל״ – ״ומאד לא פשוט לחכות״. התודעה הטראומטית דרוכה – היא אינה מוכנה שוב להיות סבילה, לראות בהשתנות העולם, אין לה מקום לחכות ולהמתין, היא חייבת להיות פעלתנית.

בשנתיים האחרונות אני ממלמל לעצמי כשאומרים לידי מילים כמו אסטרטגיה או חזון או אפילו מחשבה – ״אין לזה משמעות בעברית״. לעתים אני מצטט את רמי הויברגר – ״זה מהתפילה, אין לזה משמעות״. לא שאין בהכרח אסטרטגיה או חזון, הן פשוט לא נישאות במילים. אנחנו חושבים עם הידיים. לו היה מייסד האמונה הפרוטסטנטית מרתין לותר ישראלי אולי היה מוחק את חמשת הבלבד שלו (ובתוכם – רק האמונה, רק כתבי הקודם, רק החסד) ומשאיר אחד ואחד בלבד – רק תכלס, רק מעשה.

הרוח נשא את הסערה אבל היא עדיין נוגעת בריסים. בעיני הילדים הסערה ניבטת היום, אבל אנו המבוגרים לא עוזבים אותה גם ביום המחר, ועל כן אין הווה יותר. העיניים זוכרות, הדמעות על הסף וכל רגע משתבר לרסיסים. אבל אי אפשר לתת לרגע להיות ולכן, שוב, ״הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאוֹד״ (ואין נקודה בסוף השיר, גם לא בסוף הרשומה הזו)