אתמול שוחחתי עם איש חכם ורב פעלים שמוביל (עוד) יוזמה לביסוס מסמך תשתית לדמוקרטיה הישראלית, תחת הרעיון של מעבר מ״ברית גורל לברית ייעוד״. אני טענתי שברית הגורל שלנו היא דבר רציני מאוד ולא ראוי לזלזל בה. אבל אחרי השיחה התבהר לי למה אנחנו כועסים כל כך על החרדים, ולמה דווקא עכשיו.

זה שהחרדים לא חלק ממה שהיינו רוצים שיהיה ברית הייעוד שלנו – את זה אנחנו יודעים מזמן. שום דבר לא השתנה בזה בשנתיים האחרונות. אבל חשבנו שבכל זאת ברית הגורל היהודי המשותף נמצאת איפשהו שם וכשקורים לנו דברים כאלו למרות הכל היא מתעוררת. אנחנו עוד זוכרים להם לטובה איך הם התגייסו ב-48׳ להיות חלק מכח המגן העברי. אנחנו עוד חושבים שיש כאן גורל משותף למרות הכל.

ואז התעוררנו לגלות שהם לא רואים את עצמם בכלל חלק מברית הגורל הזו. שהתפנית שהם עשו בתפיסת הייעוד שלהם עם עצמם ב-5 העשורים האחרונים ניתקה אותם גם מברית הגורל. שבעצם הם אומרים ״מה זה קשור אלינו״, משתבללים בתוך טיעונים של ״הקמתם לנו מדינה על הראש למרות שלא ביקשנו, תסתדרו איתה לבד״, ובכלל ״7.10 הגיע בגלל ההתעמרות בחברת הלומדים״ וכן הלאה.

ומול הבגידה הזו בברית הגורל, הציבור המשרת והיצרני בישראל אומר – אם אפילו בגורל אנחנו לא שותפים, לפחות תרדו לנו מהגב. אבל מפה לשם נוצרה כאן שותפות גורל הפוכה ועקומה. הם כמובן כן תלויים בכך שיש כאן צבא ששומר עליהם. אבל גם אנחנו תלויים בהם, כי החוב של הציבור החרדי הוא כזה שאם הוא יישמט המערכת הבנקאית בישראל כולה בישראל תרעד או אפילו תקרוס. וזה כי מערכת המשכנתאות המודרנית מבוססת על נטילת חוב וסיכון של פרטים, לא של ציבור שכולו ממונף על כסף ציבורי.

תדמיינו לכם את בית שמש ששילשה את אוכלוסייתה בעשרים השנים האחרונות. ניתן להעריך שהבנקים מחזיקים בבעלותם, פורמלית, שליש מהעיר הזו. כדי לעמוד בהחזרי המשכנתא, הציבור החרדי זקוק לבערך 3000 ש״ח בחודש שהמדינה מעבירה באיזשהי דרך למשק בית – דרך המעונות, דרך הישיבות, או בכל צורה אחרת. עליית הריבית בשנים האחרונות היא חלק מהטלטלה של הציבור החרדי, שמגיעה אחרי שנים של דחיפה ציבורית של מרבית הציבור החרדי את הפרטים בתוכו (בייחוד הליטאי) לקחת חוב גדול ממה שהם יודעים להחזיר. הם עושים את זה על ידי מערך של גמ״חים שנועדו לאפשר התמודדות עם החוב גם בתנאים של אי וודאות. ברוב המקרים אפילו ההון הראשוני הוא כסף שנלקח בהלוואה מגמ״ח.

ואז נוצרת בינינו ברית גורל עקומה: הם תלויים בציבור היצרני בישראל שימשיך לממן את המשכנתאות שלהם. אנחנו תלויים בכך שהם ימשיכו לשלם את המשכנתאות כדי שהכסף שלנו לא יעלם. כי אם הם יקרסו כלכלית הבנקים לא יצליחו להוציא מהבתים מאות אלפי אנשים, ולכן מדובר בחוב שהציבור היצרני בישראל יצטרך לשאת על עצמו. ופרט לכך הם כמובן תלויים במאות אלפי האנשים שמחרפים את נפשם בשדה המערכה.

והבגידה היא שכל העניין הזה נתפס כסדר עניינים הגיוני. שאין כאן ברית, שזה פשוט אמור להיות כך. שאין להם שום אחריות בתוך האוניה המשותפת שאנחנו שטים בה. אני מודה שאני לא בטוח שיש תקומה מהעניין הזה. כי זה לא עניין של אמונות ודעות, אלא של תודעה וזהות בסיסית מאוד – האם אנחנו כאן ביחד או שמדובר בקבוצות שאין להן שום אחריות משותפת. הציבור המשרת בישראל לא אומר רק – אנחנו קורסים, תבואו לעזור לנו. הוא אומר – תראו לנו שבצורה כלשהי אתם חלק. תגידו לנו שאנחנו לא לבד. היה צריך כל כך מעט כדי לענות על הצורך הזה, אבל אפילו את המעט הזה מנהיגי הציבור החרדי לא מוכנים אפילו לשקול.

ובעצם, כל המחשבה הזו מובילה לכפירה בבסיס המחשבה הזו. אי אפשר להבדיל בין ברית הייעוד וברית הגורל. ההבחנה הזו, שנקב בה הרב סולובייצ׳יק, היא המשך ברור של הגישה הפילוסופית והלמדנית של בריסק שהרב סולובייצ׳יק היה הממשיך המובהק שלה. בלב הגישה חתירה להבחנה לוגית, דיכוטומית, בין דברים שנראים לנו במבט ראשון כעניין אחד (למשל – איש האמונה/איש ההדר קהל/עדה ישיבה/יוניברסיטי ועוד). מגילת העצמאות לעומת זאת כורכת יחד את הגורל והייעוד. הקיום והתודעה אינם נפרדים בה. בן גוריון שיקע בכך את עומק האמונה השפינוזיסטית שלו על כך שהעולם הזה אחד.

לעומת בן גוריון, הממשיכים המובהקים בארץ ישראל של תורת בריסק הם החרדיות הליטאית. הדיכוטומיה הגדולה המכוננות את החיים החרדיים היא בין העולם הממשי לעולמות הרעיוניים העליונים. הם בכלל לא רואים בקיום המשותף דבר מה ממשי ולכן גם לא רואים את הצרות שאנחנו רואים ולא לוקחים את האחריות שאנחנו מבקשים מהם לקחת, אפילו לא במעט. ואם זה המצב – שהעולם כאן, הממשות הכואבת, לא מדבר אפילו קצת, אז כדי לפרוץ חזרה לקיום משותף חייבת להתגלות תיאולוגיה חדשה ששוברת את הדיכוטומיה ומחזירה את העולם להיות אחד. הבו לנו אלהים אחרים.