כן חוק הגיוס מקומם. אבל כמו ישראלים טובים אנחנו נהנים לעסוק בקצף שעל הגלים. סערת השבת הנוכחית מגלה לנו משהו מהמעמקים. והמשהו הוא הזה הוא שליהדות הדתית אין שום דבר רלוונטי להגיד על איך מנהלים מדינה. הדיון על פיקוח נפש כגדר היחיד שמתיר חילול שבת נכון בעולם שבו ההשלכות של הפעולות ישירות וברורות. מדינה לא יכולה להרשות לעצמה להגיב רק כשיש חשש קונקרטי וישיר לחיים, כי היא מנהלת אינסוף מערכות שבהן ההשלכות הן לא ישירות ולא ברורות. אפשר לקרוא לזה מדיניות, או ניהול סיכונים, או אסטרטגיה, אבל איך שלא נקרא לזה הפעולות שלנו משפיעות הרבה מעבר להשפעה המיידית שלהן.

הורדת דירוג האשראי היא בוודאי אירוע של פיקוח נפש קולקטיבי, ולו בקונקרטיזציה החלקית שמבהירה שבגללה יהיו פחות מיטות בבתי החולים. והתגובה עליו היא הכרח של מי שמנהל את המדינה הזו. וההתרעמות של הפוליטיקאים הדתיים היא בעצם הצהרה ששומרי הדת לא יכולים לשאת במשא העם הזה.

ובגלל שהיהדות הדתית מעולם לא עשתה באמת טרנספורמציה מחיים קהילתיים לחיים מדיניים, אז ההתנהלות של הפוליטיקאים הדתיים (וכנראה לא רק החרדיים) וגם של הציבורים שלהם היא שהם רואים במדינה סוג של גוי של שבת שלהם. שהרי אי אפשר לנהל תחבורה, ותברואה ומשק אנרגיה ומשטרה ומערכי בריאות ואפילו לא מערכי רווחה בלי להיות מסוגל לספק מענה 24/7.

וכמובן שהוויית החיים הזו, עם המרכזיות של השבת בחיים היהודיים, נמצאת גם ברקע של היעדר השותפות בנשיאת האתגרים הביטחוניים. ובלב הנושא הזה העדפת המופשט והחוקי על הממשי והאמפירי. 150 שנים לתוך פרוייקט הגאולה העצמית של היהודים בארץ ישראל היהדות עדיין נמצאת בספר ומעדיפה את הספר על הקיום. היהודים לעומת זאת בחרו בקיום על פני הספר. ובין היהודים ליהדותם עדיין פרושה אותה התהום שמאיימת לטרוף את הקיים.