יש לי משחק משותף עם כמה חברים: למצוא את הנועם חורב של כל תחום. מיכה גודמן כנועם חורב של היהדות הישראלית. דן אריאלי – נועם חורב של הכלכלה ההתנהגותית. הקריטריונים לזכיה בפרס – היכולת להגיד משהו שתמיד יהיה נכון, מלטף כמה סנטימנטים חביבים, לעולם לא מייצר שינוי אמיתי. מסוג הדברים שאתה קורא ולא שם לב שקראת משהו. מקסום של חוסר המאמץ בקריאה עד למוות קליני.

המאמר המעולה של אורי משגב ("נקסוס" הוא סך כל המניירות של יובל נח הררי) מתאר היטב את המנגנונים הרטוריים שמסייעים לכתיבה של יובל נוח הררי להיות פופולארית כל כך אך גם חסרת ערך. משגב טוען כי התשתית שהולידה ומאפשרת את תופעת ינ״ה, קשורה בחוסר יכולתו של המחקר האקדמי כיום לספק איזשהו מבט בעל משמעות על העולם המורכב שאנו חיים בו, עולם שהופך עבורנו מורכב עוד יותר. ינ״ה קופץ לתוך הריק הזה בניסיון לתאר באבחות מכחול עבות דבר מה שההמונים יכולים לאחוז בו. במובן הזה הוא דומה מאוד לגודמן ולאריאלי. אנשים רוצים משמעות, לא במובן של meaning אלא במובן של sense. וכל החבורה הזו נותנת להם תחושת משמעות, כלומר a look and feel of sense, שלא בהכרח מספקת הבנה שאפשר לעשות איתה משהו.

משגב עלה על הנקודה

אני חושב שהנקודה שמשגב עלה עליה גדולה בכמה מידות מינ״ה. שהרי אורי משגב עצמו הוא הנועם חורב של הכותבים הפובליציסטים מהשמאל הציוני. ראו למשל קטע ששלפתי באופן רנדומלי לגמרי שנוסח באורי-משגבית ב-9 במאי השנה:

אני מבקש רק דבר אחד: שיפסיקו לבלבל לנו את המוח. אם רפיח היא סלע קיומנו, מדוע לא נכנסו אליה עד עכשיו. אם לא ניתן להבטיח את קיום הנגב המערבי בלי לשלוט במעבר הגבול ברפיח, למה רק השבוע צה"ל השתלט עליו. אם לא ניתן להחזיר את תושבי העוטף לבתיהם בלי להשמיד את ארבעת גדודי חמאס שלכאורה מחכים בסבלנות להשמדתם ברפיח, כיצד זה לא קרה עד עכשיו.

אתם באמת לא מבינים מה קורה כאן?, הארץ 9 מאי 2024

אורי משגב שואל שאלה טובה. מן הראוי היה שאורי משגב יספק לנו גם תשתית לניתוח העניין. שינסה להסביר לנו את הפער בין חוסר העניין ברפיח בתחילת המלחמה לבין ההסתערות עליה החל מהאביב. אבל השאלה אצל משגב איננה אלא תעלול רטורי. משגב אינו מבקש לייצר הבנה ומשמעות, אלא לבלבל את מוחנו בתעלולים. תשכחו משאלת רפיח כי מה שמעניין אותנו אינה הסיבה שבגללה התמהמנו עם רפיח אלא האמת הפשוטה:

האמת הפשוטה היא, שנהיה דחוף להיכנס לרפיח רק כשהתקרבה עסקת חטופים. וכפי שמיכאל האוזר טוב פירסם ("הארץ", אתמול), עוד בעת הדיון עליה דרש נתניהו להתחיל בפעולה. המטרה היא להכשיל כל עסקה ולהימנע מהשלכותיה (הפסקת אש, הפוגה, סיום הלחימה). כולם יודעים את זה, רואים את זה, וממשיכים לקשקש.

שם.

כולם יודעים. לו היינו חדים כמו אורי משגב היינו מתייחסים לשאלה הזו באופן רציני: ״למה בעצם? אתה מבקש להרהר עם עצמך רגע בקביעה כה דרמטית, לעמוד על טיבה, להעלות במוחך כמה דוגמאות […] שאתה מכיר ולנסות לפרק אותן לאחור אבל אין לך זמן. משום שמשגב כבר דוהר הלאה״. ולמרות ש״כולם יודעים שמבלבלים לנו במוח״, אם משגב הוא מהמחנה שלנו אנחנו נמשיך לשתף את המאמרים שלו (ונכתוב ״כה נכון", או נשתמש בסלנג האנגלי "nailed it"). היום לכל מחנה יש את האורי משגב שלו, אל דאגה. יש מתנדבים רבים מכל שאר חלקי הפובליציסטיקה. משגב איננו מיוחד או שונה, ואולי דווקא בשל כך הוא גם הצליח למסמר היטב את ינ״ה. כמו שאמר פעם ארי אלון – הבעיה הכי גדולה בלהאמין באלוהים היא למה אלוהים הוא הוא ולא אני. הבעיה הכי גדולה בלהאמין ליובל נוח הררי היא השאלה למה יובל נוח הררי הוא הוא ולא אני.

ולכן מה שנדרש מאיתנו, לנוכח ההבחנות של משגב על ינ״ה, היא השאלה מדוע בשנים האחרונות פורחת סוגת הכתיבה הזו, בכל הזירות ובכל התחומים. ניסיתי בעבר לדון בכך בהקשר של ספרות ניהולית. אני חש כיום שמה שכתבתי אז ארוך ומורכב מדי אבל מפספס לגמרי את הנקודה.

חויית הספר בעידן הדיגיטלי כנקודת אנחה

מיכה גודמן טוען שהרשתות החברתיות זיהו שהזעם הוא מגנט לקשב ולכן האלגוריתם מקדם פוסטים מחולל זעם כדי להשאיר אותנו בקשב ארוך וגבוה יותר ברשתות. אבל אני חושב שהוא מפספס משהו עמוק על הקוגניציה האנושית בעידן הזה. לו היינו מבקשים לזעום, לו היינו אוהבים את הזעם, אז האלגוריתם היה מביא לנו עמדות שאנחנו לא אוהבים כדי שנזכה למנת זעם משלנו. אבל האמת הפשוטה היא שאנחנו רוצים לתמוך במי שמנסח את הזעם שלנו כי זה מניח את הדעת, פשוטו כמשמעו. אנחנו לא רוצים לזעום, אנחנו רוצים שמישהו יכעס בשבילנו ויאפשר לנו לא לצאת מכלינו.

המערכת הקוגניטיבית שלנו אינה מותאמת לכמויות המידע שאנחנו צורכים היום. היא נדרשת למאמץ פרשני עילאי בכל רגע נתון. אלפי הודעות, מיילים, פושים של התראות, אין רגע דל. הקוגניציה שלנו גם אוהבת אקשן ולכן אנחנו מקיפים את עצמנו בהתראות הללו. אבל אנחנו מתישים אותה לחלוטין. וכשהיא מותשת אנחנו צריכים להניח את הדעת שלנו איפשהו. בעבר הצפיה בטלויזיה היתה חוויה כזו – היא שחררה אותנו לגמרי ממנגנון קבלת ההחלטות – מישהו אחר קיבל עבורנו את ההחלטה מה מעניין ומה חשוב. המעבר של צריכת הוידאו למחשב ולפלטפורמות הסטרימינג הפך אפילו את החוויה הזו לחוויה של עומס קוגניטיבי.

הדבר הכמעט אחרון שאיננו מעמיס קוגניטיבית באופן הזה הוא הספר. כשאתה מחזיק ספר בידך אינך חושש שהספר יטריד אותך בהתראות ומשימות שאינן קשורות לנושא הנקרא. וכך, אם בעבר ניגשנו לספר (בייחוד לספרי הגות) כדי להתעורר, כדי להתאמץ, אנחנו מחפשים היום את הספר כדי להניח את הראש לרגע. אנחנו רוצים שיובל נוח הררי ייקח אותנו מכאן, יסביר לנו אבל בלי שנצטרך להתאמץ. וספר טוב, כלומר טוב לעידן הנוכחי, מחזיק בדיוק את שני המרכיבים הללו – הצפה מצד אחד, והרפיה מהצד השני. משגב מתייחס לזה היטב במאמר שלו:

"לעשות יובל נח הררי" זה לפני הכל לנסח קביעות גורפות ופסקניות בשלל תחומי ידע. משפטים קצרים וקליטים שנשמעים מרתקים בקריאה ראשונה, אבל לא תמיד מחזיקים על כתפיהם משקל מספיק. להלן דוגמה אחת מני אלף: "ציוויליזציות נולדות מהזיווג בין ביורוקרטיה למיתולוגיה". למה בעצם? אתה מבקש להרהר עם עצמך רגע בקביעה כה דרמטית, לעמוד על טיבה, להעלות במוחך כמה דוגמאות לציוויליזציות שאתה מכיר ולנסות לפרק אותן לאחור לכדי שילוב בין ביורוקרטיה למיתולוגיה — שגם אותן עליך לאפיין לעצמך מחדש כדי להבין מה אתה בודק. אבל אין לך זמן. משום שהררי כבר דוהר הלאה: "רשת המחשבים היא סוג חדש של ביורוקרטיה בלתי נלאית, יותר מכל ביורוקרטיה אנושית. רשת זו צפויה גם ליצור מיתולוגיות בין־מחשביות חדשות, שיהיו מסובכות ומשונות יותר מכל פנתיאון מעשה ידי אדם". רגע, מה בעצם קראנו כאן? לא משנה, ממילא אין זמן, צריך לחתור לפסיקה הערכית: "הפוטנציאל החיובי של הרשת הזו הוא חסר תקדים. אבל היא גם עלולה לחסל את הציוויליזציה האנושית" (אצל הררי הפסיקה כמעט תמיד תהיה דו ערכית: דברים יכולים להיות גם טובים וגם רעים, תלוי מה השימוש שנעשה בהם. בעתיד יהיה טוב או שיהיה רע, הכל תלוי בנו).

אם חוזרים אלינו – גודמן, נח הררי, משגב, ואריאלי שותפים בכך שהם מסייעים לנו לפרוק את העגלה הקוגניטיבית העמוסה שלנו. אנחנו מבחינים בניהם. אנחנו קוראים לאחד ״הוגה״ ולאחר ״היסטוריון״ ולאחד ״פובליציסט״ ולאחר ״כלכלן״ אבל הם כולם אנשי בידור. משגב מתאר כיצד ינ״ה אינו עומד למשפט ההיסטוריה על כשלונותיו הנוראיים בהבנת המציאות בעתיד שכבר הפך עבר. גם משגב אינו עומד למשפט ההיסטוריה. הדברים שכתב על רפיח לעולם לא ייבחנו על ידו ועל ידי קוראיו בדיעבד וייבחנו מחדש. המטרה איננה משמעות, המטרה היא פורקן קצר מועד של התודעה. הם כולם הצליחו בזה ועכשיו אנחנו מחפשים את המנה הבאה.

הקיפוד והשועל

ובכל זאת, מבעד לעננת הציניות המאמר של משגב יצר גם אצלי איזה אי נחת. ההבחנה המצוטטת למעלה – ״ציוויליזציות נולדות מהזיווג בין ביורוקרטיה למיתולוגיה״ היא הבחנה יפה. ראוי להרחיב אותה. להררי יש הרבה הבחנות יפות. כשנתתי לגדול לקרוא את המאמר של משגב הוא סיים ואמר – ״הוא בגדול אומר שיובל נוח הררי שועל. מה רע בזה?״.

המושגים של הקיפוד והשועל נוכחים בכתיבה שלנו בהתבסס על עבודתו של צבי לניר. לניר עסק רבות במה שהוא מכנה ״חשיבה שועלית״ המחברת תחומי ידע רבים, בניגוד ל״חשיבה קיפודית״, המבוססת על מומחיות בתחום ידע אחד. הוא כתב על זה ספר מומלץ – פנקס הכיס של השועל. לניר נסמך בהבחנה הזו על ההוגה ישעיהו ברלין שניתח את הגותו ההיסטורית של טולסטוי בפריזמת הקיפוד והשועל. וברלין עצמו נסמך על ארכילוכוס שטען במשליו כי

״השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול״.

הטענה המרכזית של לניר היא שמול התופעות הסבוכות של העידן הנוכחי החשיבה השועלית נדרשת יותר מאי פעם. הסביכות – הקשרים בין תופעות שהן לכאורה שונות לגמרי – והאופן שבו האינטראציות הללו משפיעות על חיינו במגוון תחומים רחב כל כך מחייבת חשיבה שמצליחה לייצר חיבורים חדשים בין תחומי ידע שונים. ההתקפדות של האקדמיה לתתי-תחומים, דווקא בשעה שצריך יותר מתמיד את המוח האינטלקואלי להבנת השינוי, היא מגש הכסף שעליו הונחה לינ״ה השפעתו הרבה. משגב תיאר זאת היטב:

דיסציפלינת "ההיסטוריה של הכל", שהררי הוא אחד מכוכביה הבלתי מעורערים, נולדה בזמנו מצורך אמיתי שהלך וגבר במאה ה–20. התפרקותם ההדרגתית של המחקר ההיסטורי והכתיבה ההיסטורית לעיסוק ממוקד יתר, מיקרוסקופי, נישתי ואזוטרי אל מול השאיפה לספר סיפור גדול. אין סטודנט שעבר בפקולטות להיסטוריה ולא נתקל בבן דמותו של המרצה בעל הקביעות, שתהילתו האקדמית נזקפת לזכות מחקרו פורץ הדרך על תמורות באופן בניית הטרסות של הפלחים הסודנים בין השנים 1830 ל–1840. הרעיון לחזור ולצייר להמונים את התמונה הגדולה הוא מבורך ומתבקש, אבל ראוי לבצעו בצניעות ובקפדנות הנדרשות.

לכן אפשר לטעון לפי ההגדרה של לניר, כי ינ״ה אוחז בגישה שועלית כאשר הוא מסביר להדיוטות את מערכת הקשרים בין טכנולוגיות המידע המשתנות והחיים החברתיים שלנו. אבל לניר לא עוסק רק בחלוקה בין שועלים וקיפודים. במידה רבה הוא עוסק בייחוד באתיקה וביצירת מתודולוגיה לשועליות בריאה. החשיבה השועלית מבוססת על מושגים אך ראוי שהמושגים בהם השועל עושה שימוש יהיו בעלי ערך פרשני ומעשי. לניר מבקר את הנטיה שלנו להתגדר במושגי מטריה – מושגים שניתן להסביר איתם הכל ולכן הם חסרי ערך בסופו של דבר. אם ינ״ה הוא שועל לפי לניר, ושועל מוכשר לוודאי, אזי דומה שהוא עושה את עובדתו השועלית באופן שרלטני או אפילו דמגוגי. בעולם של קיפודים קל מאוד להתבלט כשועל. ומפתה מאוד להמנע מהאתיקה השועלית הנדרשת. משגב מתאר זאת היטב:

הבעיה המרכזית היא שהררי… הפך את עצמו להיסטוריון של הכל, ובמחי רב־מכר אחד שהנשיא אובמה המליץ עליו (ואף נזכר בעקבותיו בביקורו בפירמידות של גיזה) נהיה גם עתידן, סוציולוג, אנתרופולוג, פסיכולוג — וכמובן, כמצוטט, הוגה דעות. זה מייצר עומס בלתי סביר על הקורא, ודווקא כי הררי יודע לכתוב. לא אטען שהוא חרטטן ושרלטן — הוא לא. וניכר שהוא משתדל, במקרה של הספר הנוכחי בסיוע מוצהר של צוות תחקירנים ומתמחים שהוא מעסיק, לבסס ולתקף את האמירות שלו. אלא שזה פשוט יותר מדי, ולכל הכיוונים.

"נקסוס" הוא סך כל המניירות של יובל נח הררי

אבל כדאי לשים לב שלניר וברלין לא חולקים את אותה הגדרה של שועליות באמת. ברלין אמנם נתן למסה שלו על טולסטוי את הכותרת הקיפוד והשועל, אבל היא בעיקרה מסה על תפיסת ההיסטוריה של טולסטוי, שהיא לדעתו תפיסה שועלית. לפי ברלין, טולסטוי עצמו הוא הוא הקיפוד והשועל. מצד אחד בתחומים המוסריים הוא מחזיק בתפיסת עולם קיפודית מאוד – גישת חיים סגפנית עם מקורות נוצריים. מהצד השני, הוא אוחז בתפיסת עולם שועלית מאוד בשאלה כיצד ההיסטוריה באה לעולם.

טולסטוי איננו היסטוריון, אבל לפי ברלין הוא בהחלט רוצה להציב מבט בספר ׳מלחמה ושלום׳ על מכונת הנקניקיות של ההיסטוריה כפי שהוא מאמין בה. השועליות שמייחס ברלין לטולסטוי, במובן הזה, איננה ריבוי של תחומי דעת, אלא המוכנות להכיר בכך שאין חוקיות להיסטוריה, כלומר לקיום האנושי. ולכן האופן שבו ההיסטוריה נוצרת ונערכת הוא כקרב כאוטי בין אינספור גורמים, אנשים, ותופעות שפועלים במקביל. לאיש – לא למפקדים הבכירים ביותר ולא לחיילים בשדה הקרב – אין פתרון לכתב החידה. כל מי שסובר שבידיו פיצוח לכתב החידה של יצירת היסטוריה עתיד במוקדם או במאוחר לסבול מנחת זרועה של הממשות שהיא כאמור כאוטית ביסודה. ובייחוד בזמנים שבהם ההיסטוריה נוצרת לנגד עינינו.

ואם זו ההגדרה של שועליות, אז אף אחד מהאמורים לעיל, ובייחוד לא ינ״ה, יכולים להיקרא שועל. למעשה, כולם מחפשים עקרונות מועטים, פשוטים מדי, שאיתם ניתן להסביר את כל הממשות. והם מגלים, פעם אחר פעם, כמה הם טועים. הבעיה היא כמובן לא בהם. ההצלחה שלהם היא בבואה של העצלות שלנו.

לניר צודק – יותר מתמיד אנחנו זקוקים לחשיבה שועלית. ויותר מתמיד היא חסרה לנו. הכתיבה של הוגים-מסוג-נועם-חורב משקיטה את הרעב שלנו לרגע אבל הופכת אותנו אומללים יותר רגעים מאוחר יותר. אבל את הביקורת שלנו אנחנו לא צריכים להפנות אליהם. השאלה היא באילו תנאי תוכל להיווצר שוב הגות שיש לה יסוד פופולארי, לא איזוטרי, אבל יש בה גם ממד נוקב ומטלטל. דומה כי העוקץ של האקדמיה לברוא אנשים מהסוג הזה נשחק לגמרי.

ונראה לי שקריטריון היסוד לבחינת האינטלקטואל החדש, זה שאנחנו מחפשים, היא היכולת והמוכנות שלו לבחון מחדש את היבטי העומק מתוך הכאוטיות של המציאות. לא עוד מושגי מטריה ומילים שאומרות ולא כלום, אלא דברים שנובעים מבטן ההתנגשות עם ההוויה כולה.