בשבת למדתי עם הגדול שלנו את המדרש המוכר מאוד על אברהם שמתואר כמי שהולך בדרך ורואה בירה, בית, שהאור בחלון בו דולק ומסיק מכך שמישהו מארגן כאן את הדברים בעולם. אחרי שהוא מתחיל להבין את זה מדעתו גם הקב״ה מתגלה אליו ואומר לו ״עלית עלי״ (הגרסה הקדומה של מיץ פטל). בוגרי החינוך הדתי מכירים את המדרש הזה כמעט בעל פה. אבל המדרש ממש לא בהכרח מתפרש בדרך הזו. זה לשון המדרש:

מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְרָאָה בִּירָה אַחַת דּוֹלֶקֶת,
אָמַר – תֹּאמַר שֶׁהַבִּירָה הַזּוֹ בְּלֹא מַנְהִיג!
הֵצִיץ עָלָיו בַּעַל הַבִּירָה, אָמַר לוֹ – אֲנִי הוּא בַּעַל הַבִּירָה.
כָּךְ לְפִי שֶׁהָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם אוֹמֵר תֹּאמַר שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא מַנְהִיג, הֵצִיץ עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר לוֹ אֲנִי הוּא בַּעַל הָעוֹלָם.

בראשית רבה ל״ט

השאלה הגדולה היא איך מפסקים את המדרש. האם השאלה ״תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג״ היא שאלה רטורית (כי איך יכול להיות שאברהם שואל כזו שאלת כפירה) או שהיא זעקת שבר. הוורסיה המסודרת והלוגית של היהדות פירשה את המדרש הזה באופן הרטורי. אבל הוורסיה הכאוטית ממשיכה להדהד הרבה דורות הלאה. אחת מהן מופיע בגרסה דומה מאוד שמופיעה מאוחר יותר:

למה אברהם אבינו דומה, לאחד שהיה מהלך ממקום למקום, וראה בירה דולקת, אמר: שמא תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג?! הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה.
כך, עברו עשרים דור מאדם הראשון ועד אברם, וכמה דורות מהם שקלקלו מעשיהם, דור אנוש, דור המבול, דור הפלגה, ומתוך דור הפלגה יצא אברהם, התחיל מהרהר בלבו ולאמר, תאמר שהעולם בלא מנהיג?

מדרש לקח טוב, בראשית י״ב:א׳

בעצם המדרש טוען – כל החלק הראשון של ספר בראשית הוא סיפור כישלון ארוך ומהדהד. עשרים דורות של אכזבה, של ניצול, של יאוש, עם נקודות אור מאוד מעטות. אלהים נכשל לגמרי במה שהוא ניסה לעשות. אברהם שמסתכל בעולם הזה רואה אותו עולה באש. והארץ היתה ועודה תהו ובהו.

עידו חברוני וחיים וידל לימדו אותי לראות עוד שכבה פנימה במדרש הזה. בסיפור הלוגי, אברהם מחפש את מנהיג העולם ומוצא אותו. זו בוודאי גישה מאוד מבוססת בתוככי היהדות. אבל מתחת לה מתחבאת גרסה אחרת, הרבה יותר אברהמית. בגירסה הזו, שאקרא לה הנרטיב הכאוטי של היהדות אברהם מחפש את מנהיג העולם ואז בעל העולם מתגלה אליו. את מה שהוא מחפש – המנהיג שיכבה את השריפה – אותו הוא לא מוצא.

המדרש הזה מוסב על הקריאה הגדולה לאברהם – לך לך. בעל הבית מתגלה אליו ואומר לו – אני לא יכול לכבות את השריפה. בטח לא לבד. כי אני רק הבעלים של החברה הזו. אני לא המנהל ולא המנהיג. לך תצא להנהיג.

יהדות אינה עונה

והנה שוב העולם שלנו עולה באש. חלקו עולה באש פשוטו כמשמעו. חלקו יורד לטמיון מסיבות אחרות. אבל אף אחד לא יוצא לכבות את השריפה. היהדות עצמה אימצה לאורך השנים את הוורסיה הלוגית, ומדי פעם פורצת ממנה הוורסיה הכאוטית שלה. הדבקות שלה בבתי הכנסת, בבתי המדרש, ובתלמודי התורה, או גרוע מכך – בקוגל ובוויסקי – היא דבקות בגרסה הלוגית. הגרסה שאומרת – יש דרך אחת נכונה, ברורה, וסלולה. זה הצד השמרני של היהדות. אבל יש בה גם צד כאוטי שמרים ראש, בעיקר כשיש ריח על עשן. חז״ל עשו מאמץ גדול לרסן את הנטיה הזו, אבל הם ממש לא רצו לעקור אותה מהשורש. הדוגמה שכולנו חיים על כתפיה הם הסבתות והסבים שלנו שיצאו להנהיג את היהדות כאשר העולם היהודי עלה באש. הציונות יצרה תיאולוגיה (גם אם היא לא קראה לכך בשם הזה) כדי לפרוץ את הפרץ הזה.

ודווקא עכשיו חסרה כל כך תיאולוגיה רצינית של השריפה ושל ההנהגה. היהדות הלוגית, בתנועה האופיינית לה כל כך (כאשר דברים לא מסתדרים עם הסדר הקוסמי שהיא מדמיינת) מרכינה את ראשה ומחכה שהסערה תחלוף. הדרך שלה לעבוד זה להגיד – כן, זה מריח כמו עשן אבל זו שריפה מקומית והיא תיכבה. הבעיה בתכונה הזו זה שהיא עובדת ברוב המקרים אבל נכשלת בגדול פעם בעידן.

מול הנטיה הזו, הכח הגדול של אברהם לפי המדרש היא היכולת שלו להגיד – כבר עשרים דורות שהעולם עולה באש, וזה לא נהיה טוב יותר. אף אחד לא מנהיג את הסיפור הזה, לא ״הכל לטובה״, ואין לנו להשען על אף אחד. זו לא שריפה מקומית, זה מצב שצריך לשנות. וגם אם יקח דור, או אלף דור, אנחנו יוצאים למסע לכיבוי הדליקה.

אנו, אנשי הביניים

ומי אנחנו? אנחנו דור הביניים. סבתא שלי נולדה במינכן בראשית שנות ה-20׳ של המאה הקודמת. היא והאחים שלה היו צריכים לשכנע את ההורים לצאת לפלסטינה לפני שיהיה מאוחר מדי. אחרי המלחמה סבתא חזרה לעזור לשארית הפליטה וגם הגיעה למינכן עיר מולדתה. לשאלתה של אימה – מה השתנה במינכן שלאחר המלחמה, ענתה סבתא – הדגלים. הורידו את הדגלים של המפלגה. וסבתא רבא לא ידעה בכלל לאיזה דגלים היא התכוונה.

הילדים רואים טוב מהמבוגרים. אבל קשה לבוא לילד שלך ולהגיד לו – תראה איזה עולם מושלם יצרנו עבורך. עכשיו תפקח את עיניך כי הוא עולה באש. ובכלל לא ברור שמחר יהיה טוב יותר, וזה תלוי בך יותר משזה תלוי בי. להורים שלנו היה קל יותר להגיד – העולם ההולך ונסלל טוב מזה שאנו גדלנו בו. לנו קשה להגיד את זה.

הקסם של התקופה הזו היא שאור וחושך משמשים לגמרי במעורבב. מעולם האנושות לא זכתה לרווחה שכזו. ומעולם לא היו תלויים על צווארה איומים שכאלו. הצלחתה של האנושות להשתלט על העולם היא הסכנה הגדולה שלה. הכל תלוי בהכל, ותנודה במקום אחד יכולה להוציא את הכדור שלנו משיווי משקלו. ואולי הוא כבר יצא ממנו לגמרי.

אור וחושך הם חומרי גלם מעולים. גם תהו ובהו. מנהיגים יודעים לעשות מהם דברים מופלאים וגם דברים נוראים. לעומתם, מלכים זקנים וכסילים יודעים ליפול בבורות ומתקשים לראות את ההרים. אני כבר לא בטוח אם אנחנו מלכים זקנים או שעדיין ילדים.

*

עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים חִפַּשְׂתִּי
יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם
וּבָכִיתִי כִּי אִבַּדְתִּי דָּבָר.