הסיפור עם התפיסה החרדית-ליטאית שמסתחרר הלאה והחוצה מהמציאות יונק את שורשיו עמוק לתוך היהדות אפילו עד בית שני וגילוי העולמות העליונים (ע״ע ספרות ההיכלות). אבל העובדה שהפיצול בין העולמות העליונים והעולם הזה עבר לגמרי לקידמת הבמה והחיבור של לימוד הגמרא במתכונתו הישיבתית כפועלת ישירה בעולמות העליונים היא חידוש מוחלט. החידוש הזה נוצק בישיבות וולוז׳ין את בריסק במאה וחמישים השנים האחרונות. והמעבר של העמדה המופרכת הזו שאין לה כמעט שום מעמד ברוחב היריעה התלמודי מרעיון נישתי של מעטים לכדי תיאולוגיה ציבורית פופולארית היא כנראה תולדה של חמישים השנים האחרונות וצמיחתה של חברת הלומדים החרדית.

בלב העניין השאלה האם יש או אין מציאות שכאילו נחתה עלינו שוב מתוך הדיון הפילוסופי הפרה-סוקראטי. התיאולוגיה החרדית, כל אימת שהיא נתקלת במציאות שסותרת אותה מיניה וביה, חומקת לתוך העולמות העליונים הללו. ״איננו יודעים״, הם אומרים, ״איננו מבינים״, אבל ״כל (פסקה בפירוש ה)תוספות עושה את פעולתה בשמים ואז זה מתגלה בארץ״. בשאלות באינטרנט על אמיתת הציונות רבנים פופולאריים חרדיים מפנים לספר ״עקבתא דמשיחא״ של אחד מגדולי המתנגדים לציונות ערב השואה – הרב אלחנן וסרמן. הגדילו החרדים אפילו והקימו אתר ״הסברה יהודית לציבור הדתי-לאומי״ שבו הספר הזה נמצא בשלמותו.

הנקודה בהכחשת המציאות החרדית היא שכל טקסט שנכתב על ידי סמכות רבנית, רצוי באירופה טרם השואה, הוא אמת לאמיתה, אבל כל מה שקרה מאז הוא חסר חשיבות. האלוהים החרדי אמנם פועל דרך המציאות אבל הוא לחלוטין לא מדבר דרכה. בהבחנה החסידית שבה המציאות מדברת דרך ״סימנים ומניעות״ (סימנים = אתגר בעולם מסמן משהו שאנחנו תופסים לא נכון, מניעות = אתגר בעולם נועד שיתגברו עליו), בחרדיות הפוסט-בריסקאית יש רק מניעות, אין שום סימנים. אלוהים שוב אינו מדבר דרך המציאות אלא רק דרך הספרים.

והשאלה היא מתי מותר להגיד שבכל זאת יש כאן ׳סימנים׳. ב-1922 הרב אלחנן וסרמן שהוזכר למעלה הסביר מה הולך לקרות עם הציונות:

״אינכם מבינים דבר כה פשוט, כי אנשים שכאלה, שהציבו לעצמם כמטרה לעקור חלילה תורת ה' מישראל, יכולים רק להיות שלוחי השטן – אשר עבודתו היא רק להרוס ולא לבנות, לעקור ולא לנטוע! עוד בטרם יהיו בונים דבר אחד, הם יהרסו אלפי דברים אחרים, ולאחר מכן כל בניינם יתמוטט, כי אין ה' עמהם. "ואם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו וכו'" (תהלים קכז א)… היעלה על הדעת, כי הזדים האלו הם יהיו המגלגלין זכות על ידיהם להיטיב עם ישראל ?!… האם יתכן הדבר, שארץ הקדושה שלנו תיבנה על ידי מחללי כל קודש בזדון ?!… הערבים הם הם שלוחי הדין של מעלה כדי לקיים את הפסק כנבוכדנצר בשעתו״

'גלוי דעת' של הרב וסרמן לרבני המזרחי נדפס בעתון היהודי "דער יוד", 1922, גליון 244

הדברים הללו יכולים להיות בעלי ערך ב-1922. הישוב היהודי היה קטן מאוד, מאויים בפרעות, כמעט חסר סיכוי. יהדות התפוצות היתה בשיא תפארתה. כדי להחזיק בעמדה הציונית היתה נדרשת אמונה גדולה. כדי להחזיק בגישה של וסרמן היו צריכים רק סקפטיות בסיסית.

הבעיה היא שעברו למעלה ממאה שנים מאז. ממשיכי דרכו של הרב אלחנן וסרמן מתו רובם בשואה יחד איתו, והיהדות החרדית התהוותה בארץ על בסיס הבניין היציב למדי עד כה של אותם שלוחי השטן. השאלה היא מתי מותר לפקוח עיניים סוף סוף היא בלב העניין.

חבר קרוב שגדל בלב העולם החרדי סח לי פעם – אי אפשר להבין את החרדיות בלי להבין שהיא מיוסדת על שכבות של טראומות ותגובה הפוכה וקיצונית לטראומות הללו: בעקבות השבתאות החרדיות הדירה החוצה את העיסוק בתורת הנסתר ובמיסטיקה. בעקבות ההשכלה היא הדירה החוצה את המדע, בעקבות הניאולוגים (הרפורמים) היא הסתגרה והדירה החוצה את החידוש וההשתנות (״החדש אסור מן התורה״). בעקבות אביב העמים והחילון היא הדירה את הלאומיות וויתרה על העם היהודי כשלם (״הפרדת הקהילות״). ואז הגיעה השואה ואיתה הכורת על עולם התורה והיהדות החרדית התגייסה כולה כדי להעמיד שוב את מה שנשרף בכבשנים״.

שנים חשבתי שהתגובה הטראומטית לציונות מגולמת בקשר עם אביב העמים והחילון. אבל אולי בעצם התגובה הטראומטית של החרדיות להצלחת הציונות היא בהדרת המציאות כולה. הציונות ביקשה להחזיר את האדם והעם היהודי לממשות, וכנגד תנועה זו החרדיות התנתקה ממנה.

מייסד זרם ׳ישיבות בריסק׳ בארץ ישראל, הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, בנו של רב חיים מבריסק, הגיע לארץ ישראל כפליט ב-1941. אשתו וחלק מילדיו נותרו באירופה ונרצחו על ידי הנאצים. הוא עצמו היה מתנגד גדול לציונות, אבל עמדתו מסוכסכת ורבת סתירות. לימוד התורה שהנחיל לישיבות בארץ ישראל היא דרך לימוד שעושה אידאיזציה מוחלטת של הממשות בתלמוד לכדי רעיונות עקרוניים מופשטים. בישיבות היתה טענה ש״שכל של תורה הפך שכל של עם הארץ״, עד כדי כך שנהגו לפעמים לצאת לשוק לשאול אדם מה דעתו כדי להבין שדעת התורה היא הפוכה. האידאיזציה הזו באה לידי ביטוי גם בגישה הפוליטית של תלמידיו.

החרדים נוהגים לראות בתורה את נשמת אפה של היהדות. אם היא אכן כזו, היא זקוקה לטיפול עמוק בטראומות המכוננות שלה. בלב הטיפול הזה נמצאת היכולת להחזיר את החרדיות לתוך הממשות. שנים חשבנו שהחזרה הזו תתקיים מתוך התעסוקה, אבל הדרך לא צלחה. אולי המלחמה, מציאות שבה המציאות טופחת לכולנו על הפנים, היא אפשרות לשינוי. אבל כדי שזה יקרה מישהו צריך להיות מוכן להכניס רגל ראשונה לממשות וזה כנראה תלוי רק בהם לצערנו.