תרבויות נוודיות מנהלות יחסים מורכבים מאוד עם מושג הרכוש. באחדות הרכוש הוא חנית ומחצלת בלבד. בארצות הקור אין ברירה כי הרכוש הוא הכרח, אבל יש כורח שמווסת את האגרנות. במרחב הקרוב שלנו רווחה משך אלפי שנים מציאות של נוודות למחצה (כפרים למחצה שחיים בהם חלק מן השנה). האנתרופלוג מרסל מוס תיאר את טקסי הפוטלצ׳ שרווחו אצל האינדיאנים של מערב קנדה, בו הם היו נותנים ומשמידים את רכושם אחת לכמה זמן. כמעט כל ילד מכיר את המתח שבין האספנות לבין היצר של הפיזור של האוסף שכבר מכביד מדי (קולולוש כפוטלאץ׳ ילידי ישראלי).

עמדת השחרור הזו מצויה בכמה מופעים במעגל השנה העברי ובייחוד בפסח וסוכות. פסח הוא פוטלאצ׳ של אוכל, וסוכות חג נוודי למחצה שמגלם הימנעות זמנית מהבית. גם רעיונות השמיטה של הימנעות מהאדמה כרכוש. העם היהודי מעולם לא וויתר לגמרי על המקורות הנוודיים שלו. אבל עיון קצר בעומק ההשמדה של פסח מגלה פסטיבל שהוא מעבר לשחרור מעול הרכוש.

השאור הוא אחת ההמצאות הכי משמעותיות של מצרים. היכולת לביית את הפטריות לטובת האדם הוא ראשיתו של עידן חדש, הפוך לגמרי מעידן הלקטות. תחזוק של שאור בעידן העתיק מחייב להאכיל את המחמצת כל יום, כלומר להחזיק מלאים לשנים של חיטה וקמח. העניים והנוודים לכן מודרים לגמרי מהאחיזה בלחם שהופך לסממן של עוצמה ועושר. יש לא מעט רמזים שמראים שהמצרים ממש שלטו במרחב באמצעות האחיזה בסוד השאור.

הבחירה העברית לשים את הדגש על הלחם היא עמדה של התנגדות בסיסית ליסוד עמוק באימפריאליזם המצרי במרחב. פסח בתיאור המקראי שלו הוא השמדה שיטתית של השאור מהמרחב העברי. השמדה שלאחריה צריך להתחיל מחדש מחדש. אלף ומשהו שנים מאוחר יותר העברים שהפכו ליהודים מפנים באופן דומה את הבוז העמוק שלהם כלפי קופסת השימורים של האימפריאליזם הרומאי (החזיר). המצה היא עמדה בסיסית של התנגדות לצורת החיים שהתנ״ך מכנה ״בית עבדים״. מצרים היא לא רק בית העבדות של העברים. המיקום של מצרים, בין המזרח התיכון ואפריקה, הופכת את מי ששולט ביאור – עד היום – לסוחר עבדים. והמצה היא רגע של שחרור, אבל סופו גם חזרה ללחם.

והבוז העמוק הזה (עם הבעיות העמוקות שיש בו) הוא בעיני לב הרעיון העברי. לא בכדי חז״ל מציירים את אברהם קודם כל כמשבר הפסילים. תנועת הנפש הבסיסית ביותר של העבריות מבקשת להעמיד אלטרנטיבה לתרבויות העוצמה שמרחב האבק שלנו. לאכזריות של עובדי המולך בארץ כנען, למיתיות הכוחנית של האפוסים של גלגמש במקורות האור-כשדיים, לתאוותנות הגברית היוונית ולרצחנות הכוחנית של רומא.

עמדת ההתנגדות של היהודים בוודאי הלכה והתעדנה עם השנים אבל היה בה יסוד זהה – היא נולדה מתוך קרבה גדולה והתאבקות, פשוטו כמשמעו, עם הגורם אליו אנחנו מתנגדים. התיאור של ליל פסח כמשתה ייווני דומה להפליא למבנה הזה: לקחת את פאר היצירה של ייוון, ולהפוך אותו, לפחות קצת, על פיו.

בעיית היסוד של הסיפור הזה זה שבגדול זה כמה מאות שנים מאז שהיהדות הפכה מיהדות מתנגדת ליהדות מתגוננת. שזו עמדה שנשמעת קרובה מאוד ליהדות מתנגדת אבל לא קרוב מספיק. כי מי שמתגונן חושב שמה שיש אצלו בבית שווה משהו, ומה שיש בחוץ לא. העמדה המתנגדת היא בגדול הפוכה – אין לי שום דבר בבית, או על כל פנים לא משהו שאפשר לאחוז בו. אבל יש לי את היכולת להיות טפילי על הציוויליזציה, ומתוך הטנגו שלנו להביא אותי ואותה למקום מעניין יותר.

ואז כשחוזרים אלינו היינו רוצים לראות, למשל, יכולת לאתגר את הלחם של המאה ה-20, הלא הוא האשראי, או את הלחם של המאה ה-21 – השלטנות במידע, אבל התרחקנו כל כך מכל מחשבה של התנגדות, שכל מה שנשאר לנו זה דימויים מהוהים משמע היינו קוראז׳ של דה לה קרואה. מי יודע. אולי ״השמדת הערך הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל״ היא דווקא פוטלאצ׳ נהדר, הישר ממעמקי התת מודע העברי שלנו. אולי מתוכו תצמח לנו התקוממויות אמיתית. שלא נדע.