בשולי התפרקות הקואליציה, בשולי שביתת המורים, בלב משבר הדיור – מדינת ישראל נמצאת באמצע שבע שנות השובע שלה. אולי הם יהיו עשר, אולי עשרים, אבל לא לעולם חוסן. שנות רעב – לאומיות, איזוריות, עולמיות בוא-יבואו. ובגלל שהמדינה הזו, ובייחוד מוסדותיה, ידעו בעבר טעם רעב, אפילו 24 טעמים שונים, הם נהנים מהרווחה היחסית של ההווה. האוצר שם יעד לסגור את הגירעון עד 2026 ומשרדי הממשלה מתקצבים בתקציב הנותר כל מיני תכניות שוליים שנזנחו. ראש הממשלה העוזב שלנו שם לעצמו למטרה לגרום למערכת לחזור למסלול הרגיל שלה ובאמת היה לנו תקציב השנה. השאלה היא האם זה מספיק.

ובעיני זה לא מספיק כי האג׳נדה היא אותה אג׳נדה שנוסדה ב-1985 שעיקרה לצמצמם את האיש השמן כדי שהמגזר הפרטי יתן את עבודתו והכלכלה הישראלית תשגשג. זו אסטרטגיה שנוסדה בעולם כלכלי ששונה לגמרי מהעולם הכלכלי שלנו היום. היא במידה רבה הצליחה אבל הגיעה לקצה דרכה או לנקודה שהיא מסוכנת מדי.

הסיכון מגולם בעיקר בכך שהמגזר הפרטי בישראל, בהתבססות הקיצונית שלו על השקעה בינלאומית (המכונה גם מגזר ההייטק) הוא שברירי מאוד. ביום שצינור המזומנים הזה יפסק (וכבר עכשיו אנחנו מקבלים איתותים שהוא יכול להאט את זרימתו) כל המערכת כאן עלולה להתהפך עלינו. ואם לא נקדים חשיבה ופעולה לשינוי הזה המצב יהיה הרבה יותר גרוע מאשר לפני ההצלחה.

המדינה הזו לא רעה בלנהל משברים אבל מתקשה מאוד בניהול צמיחה. משבר הדיור ומשבר החינוך הם שניהם משברים של צמיחה. הכסף הרב שנכנס לכאן בעשור וחצי האחרונים שיבש את המערכת החברתית, ומדינת ישראל רק יושבת מהצד וחוככת ידיים בהנאה כי ההיגיון הכמעט יחיד של התנהלותה הוא תקציבי. כשבית בישראל עולה יותר, מדינת ישראל מרוויחה יותר. כשמשכורות בישראל גדלות, הכנסות המדינה ממסים גדלות גם כן. אבל המדינה כרגע לא מתייחסת להכנסות שלה שהוכפלו על פני קצת יותר מעשור כנכס שיש לנהל אותו ולהשקיע בשום שכל. כמו רובנו המאוויים שלה הם לסגור את המשכנתא ולצאת לעוד חופשה ביוון.

אני מעריך שלפני מדינת ישראל שנים ספורות שבהן היא יכולה לקבוע אם תהיה מדינת עולם שלישי או אחד מאירועי ההצלחה של המאה ה-21. למוסדות המדינה תפקיד ענק ביכולת להכריע אם נהיה כאן או כאן ולצערי אף גורם ברמת המדינה לא מתנהל בגישה כזו. כל מוסדות המדינה חושבים בגישת ״קו לקו, זעיר פה זעיר שם״ כשצורת החשיבה הנדרשת היא לחזור לחשוב בענק. בגלל שנכוונו בעבר מלחשוב בגדול אנחנו מעדיפים לחשוב ממש בקטן, אבל העידן הזה לדעתי נגמר.

מה למשל צריך להכנס בחשיבה בענק? השקעה ממשלתית אדירה בתשתיות שתהיה מסוגלת לקדם את הרעיון של 4 מטרופולינים כלכליים בישראל (זה נכתב כבר בתמ״א 35 ב-2005 אבל בפועל מדינת ישראל נגררה אחרי השוק ועשתה בדיוק ההפך). השקעה כזו תחייב לשחרר את ישראל מהעריצות של מרכז כלכלי אחד ויחיד ולבנות תשתית תחבורה (ונמלי ים ותעופה) תואמת שאינה קשורה רק בתל אביב. בנוסף, לשחרר את ישראל מהתלות בענף כלכלי אחד על ידי קידום של תעשיה חכמה בישראל. מדינת ישראל בעשרים שנים האחרונות הפכה לאוייבת של התעשיה שאיננה תעשיית תוכנה.

אנחנו צריכים לחזור לבניה ציבורית כי זו הדרך היחידה להמשיך לספק שירותים ציבוריים במצב של שוק סופר תחרותי. אם מדינת ישראל היתה יודעת לספק לאנשי הוראה, רווחה, בריאות דיור מוסבסד היא היתה יכולה לספק שכר הוגן למי שמחזיק את התשתית החברתית בישראל. אל תגידו שעושים את זה כבר בתל אביב, כי מדובר בפרוייקט של 70 דירות וצריך אלפי דירות.

ואנחנו צריכים – באיזה דרך שלא תהיה – להכניס, לגדל ולפתח טאלנט אמיתי בעולם החינוך. ואנחנו צריכים לחבר בין חשיבה תשתיתית פורצת גבולות (למשל בעולם התחבורה) לבין קידום מדיניות מתפרצת ביחס לכל מה שלא יצוק בבטון. אלו יכולות שהיו כאן בעבר, ויתרנו עליהן לגמרי, אבל יתכן וניתן עוד לגלות אותן מחדש. אם נגלה אותן יתכן וניתן עוד נוכל להכריע את עתידנו לכאן או לשם.