בעקבות המלצה של מייקל אייזנברג התחלתי לקרוא את הספר Range של דייויד אפשטיין (תורגם לאחרונה כ״מולטיטאלנט״). בעמודים הראשונים כמעט התייאשתי (הרגיש לי בנאלי) וכבר ניסיתי להחזיר את הספר אבל איחרתי את המועד, ובגלל שכבר שילמתי החלטתי להמשיך. ואז הוא התחיל לעוף.

יועצים ארגוניים מאוד אוהבים לדחוף את הביטוי ״במציאות משתנה״, ״בעולם משתנה״ בכל משפט שני (גם לי זה קרה בעוונותי). הביטוי הזה מנסה לתאר חוויה שמשותפת לרבים לפיה ״קצב השינוי בעולם גובר״. אבל האם קצב השינוי בעולם באמת גובר? אין ספק שהכניסה של טכנולוגיות חדשות מייצרת שינויים מרחיקי לכת בדפוסי החיים של האנושות. האם השינויים הללו גדולים מאלו שהתרחשו סביב ראשית המהפכה התעשייתית? או במחצית הראשונה של המאה ה-20? בהמשך לקהלת, טענות לפיהן העולם של אתמול היה יציב ופשוט יותר, נראות לי תמיד מפוקפקות. העולם הרי משתנה תמיד, בקצב מתון או בדילוגים. אבל יש סיבה שיועצים כל כך אוהבים את הביטויים האלו היום. משהו בחוויה שלנו השתנה, ושווה לתת את הדעת על מה זה הדבר הזה.

בפרק השני בספר אפשטיין מתאר את התופעה המדהימה שמגלה ד״ר אלכסנדר לוריא בשנות ה-30. כאשר לוריא מביא את האשליה האופטית המפורסמת שבתמונה לאיכרים החיים באיזורים מנותקים בקירגיסטאן, הם באופן מובהק לא נופלים בפח של האשליה. רובם טענו שגודלו של העיגול הפנימי זהה בשני המקרים. לעומת זאת, כמעט כל מי שנחשף להשכלה המערבית בסיסית, כולל הילדים של אותם האיכרים, טען שהעיגול המוקף עיגולים קטנים גדול מזה המוקף עיגולים גדולים.

אפשטיין טוען שהסיבה לכך היא שהחיים בעולם המתועש מחייבים אותנו לראות את התמונה הרחבה כל הזמן, את ההקשר המערכתי, ולכן אנו מעדיפים את היער על פני העצים. לדבריו, התופעה הזו נצפתה לימים בחברות נוספות שחיו חיים מובדדים מהשפעת העולם המודרני. כלומר, המוח האנושי השתנה כדי להתמודד עם המורכבות של העידן החדש. וכשהוא עשה את זה, הוא הקריב יכולת אחת (זיהוי מדוייק של גדלים) כדי לייצר יכולת אחרת (זיהוי יחסי). עוד מעט נראה שההקרבה הזו דרמטית למדי.

אפשר לתאר את תהליך ההסתגלות של המוח האנושי למציאות המשתנה, אבל אפשר גם לתאר אותו הפוך: המוח שלנו נמצא בעומס הולך וגובר. הוא פוגש בעולם המתועש יותר ויותר תופעות שהוא לא מכיר, ולכן הוא צריך למצוא לעצמו דרכי מילוט. דרכי המילוט המוצלחות ביותר הן ההכללה, יכולת גזירה ממקרה למקרה, בניה של סיפור שמספק משמעות, והשוואה יחסית בין רכיבים. רגע מעניין בהיבט הזה הוא יצירתו של מדע הסוציולוגיה כתגובה להופעת החברה התעשייתית. המצאנו אותו פשוט כי היינו צריכים דרך לדבר על הקהילה שלנו שגדלה כמעט בין רגע מעשרות עד מאות אנשים למליונים.

אבל בשנים האחרונות מתרחשת תופעה נוספת, אולי אפילו קיצונית עוד יותר. המוח האנושי מת על מידע, אבל הוא נמצא במה שאפשר לכנות בעגה הסייברית ״מתקפת מניעת שירות מבוזרת״ (DDoS). אם התרחש שינוי בעולם בעשורים האחרונים, הוא ממוקד בעיקר במפגש של מידע, רשת ומוח. המוח שלנו נדרש להתמודד עם כמויות מידע כל כך קיצוניות, שהוא חייב למצוא לעצמו פתרונות. וכמו בעולם השרתים, המענה ל-Too Much Information נעוץ במווסת עומסים חזק, כלומר ביכולת להגן על הליבה על ידי סט כללים פשוט במעטפת. שתי יכולות מרכזיות שעוזרות לנו לעשות את זה הן ההכללה וטוויית סיפורים, שפגשנו במערכה הראשונה.

וזה מוביל אותנו לפריחה של תיאוריות הקונספירציה. במידה רבה, תיאוריות הקונספירציה הן לא תוצר של פייק ניוז, אלא של הניוז עצמו. הן מייצרות סדר והיגיון בשטף מידע שנראה למוח שלנו כאוטי מדי, וככזה בלתי ניתן לעיבוד ועיכול. זה ממש לא אומר שהעולם נהיה יותר כאוטי, הוא פשוט משדר לנו ביותר מדי ערוצים במקביל, ואנחנו מכורים לזה מצד אחד, ומתים מזה בצד השני. כמו כל התמכרות טובה.

אנחנו רואים שבתקופות של שינוי רדיקלי הערך של הכללות, עד כדי הכללות גזעניות, עולה מאוד. לרוב ההסבר הוא סוציולוגי/פסיכולוגי, לא קוגנטיבי (אנשים חוששים ולכן שונאים את האחר). אני לא מבטל את הטיעון הזה אבל מנסה להאיר שמובילי תיאוריות הקונספירציה הם לא השוליים של עידן המידע, אלא המיינסטרים שלו. הם לא אנשים שנתונים למניפולציה, הם אנשים שמנסים להחזיר לעצמם את הביטחון במציאות שבה עומס המידע מערער את השפיות.

לאור האמור הייתי מת לחשוב על ניסוי נוסף אבל הוא קצת יותר קשה למימוש: לגשת עם אשליית אבינגהאוס (זו של העיגולים) לילדי הטיקטוק, ולבומרים אבותנו, ולשאול אותם לא רק איזה עיגול גדול יותר, אלא באיזה יחס. לפחות סימבולית, הייתי רוצה לנחש שילדי העולם החדש יטענו שהיחס גדול יותר, צל הרים כהרים.

אנשים רציונאליים מנסים להתמודד עם תיאוריות הקונספירציה באמצעות מלחמה בפייק ניוז. אני חושב שכאשר אנו עושים את זה, אנחנו רק נותנים עוד כח לאלוהי הקונספירציות. כאשר טוויטר, לדוגמה, מתייגת אירועים כקונטרוברסאליים, היא רק מייצרת עומס גדול עוד יותר על יכולות העיבוד הקטנות ממילא של האנושות. בנתיים, לפחות, לא נראה שזה עוזר.

אז מה כן? אולי אני לודיט, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים בצריכת המידע שלנו. אבל הדגש על הדיאטה הזו, הוא לא בצמצום המגוון או העומק של המידע אלא במעקב וזהירות בכמויות שלו. ואנחנו צריכים להזכר מחדש איך מדברים, כי השיחה היא המקום שבו הנפש מעבדת את המידע והופכת אותו מעומס להבנות ולסיפורים. הדרך לנצח את תיאוריות הקונספירציה היא לא בשלילה של המידע, ולא בהפרכת ההיקשים שבה, אלא ביצירת תיאוריית קונספירציה טובה ומעמיקה ממנה, שתתן לנו מעט מהביטחון שאותו אנחנו מחפשים.