Don't you know
Talking about a revolution?
It sounds like a whisper

Tracy Chapman

דיבור של מהפכה נשמע כמו לחישה, לא מפחד אלא פשוט כי אין לו מילים. העולם החדש שאנחנו מחפשים אינו מוכר לנו ולכן אין לנו שפה לתאר אותו.

הקריאה הגדולה של פסח היא המעבר בין המדובר ומה שעדיין לא ניתן לדבר בו. במילות ההגדה – בין ה׳מגיד׳ שמתאר את העבר לבין ההלל שמתאר את העתיד. עוצמת המגיד היא בכך שהוא מוכר לנו כל כך. הפמיליאריות היהודית בשיאה (״אצלינו היו עושים ככה״), היהודים מתגלים כ״עם הזוכר״. עוצמת ההלל היא המעבר מהדיבור לשירה. מילים של שירה יכולות לגשש את מה שעוד אי אפשר לדעת, יחד עם ארבע כוסות מלאות של יין העולם הופך לפחות ברור ופחות חד. אפשר לטעון שזו המשיחיות היהודית בשיאה (העברים כ״עם שוכח״).

הטרגדיה הגדולה של היהדות בעת הנוכחית היא שהדתיות אוחזת – כל השנה – רק בחלק של המגיד ומונעת כל אפשרות לנוע מעבר למילים. הקריאה הגדולה של הרגע הנוכחי, שבו לכולם ברור שאסור שמה שהיה הוא שיהיה היא החתירה בכל מחיר לנוע הלאה. אבל לרוב כשאנחנו מנסים לנוע אנחנו נוטים בעצם לשוב למה שכבר ידענו, למה שהיה כבר מנוסח. אנחנו חוזרים בתשובה במקום להתקדם. אנחנו מנסים להעיף את מי שמזוהים בעינינו עם הבעיה מבלי להבין שאנחנו הבעיה ואנחנו צריכים לשחרר את עצמנו כדי להיות הדבר החדש שאנחנו מחפשים.

חוסר הנחת הישראלי מליל הסדר הנוכחי מחייב אותנו לאחוז במבוכה הזו. לא להרפות ממנה. אין לנו את הפריבילגיה הנוראית שהיתה לדור הסבים שלנו שרק רצה להציל את היהדות מהשריפה. אנחנו חייבים להרפות ולשחרר את אחיזתנו בדבר האהוב הזה כדי לאפשר למשהו חדש לקרות. בליבו של אירוע בסדר גודל תנכ״י, מפרס ותימן והלבנון, משערי דמשק ועד למחילות עזה, פסח קורא לנו לבוא בשעריו.

אולי אחד הילדים יפתח את הדלת ויתגלה בפנינו העולם החדש, זה שעוד אין לו שם. והוא יעמוד שם, מבוייש ושוקט, ומחכה שניתן לו שם וסיפור. הביאו אותו – הוא כמעט מוכן.

בחלל

אֵין לִי קִיּוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי בַּקֶשֶׁר בְּסִינַי.
הָרֶגֶל הָאַחַת, הַחֲשׂוּפָה, מְנַתֶּרֶת עַל צַוָּארִי הַשָּׁמוּט
הָאַחֶרֶת פְּרוּסָה אֶל תְּהוֹם הָאָיִן
וַאֲנִי מְרַחֵף בֶּחָלָל מְשֻׁלַּח רֶסֶן, נִבְלַע בֶּעָנָן
כִּי שָׁם הָאֱלֹהִים.