הרשת העברית סוערת סביב השאלה האם רוסיה/פוטין התחלקו על השכל או שהם בעצם פועלים לאור היגיון אסטרטגי שיש לו, כשמו, הגיון. גישת ההיגיון רואה במערב ובפעולותיו הבלתי אחראיות בעשורים האחרונים את האחראי למציאות באוקראינה. דווקא האנשים שאני מעריך ככאלה שמבינים הרבה יותר טוב ממני את התרבות וההיסטוריה הרוסית מתחלחלים מהטענות האלו. חלקם אפילו אמרו ״אתם ממשיכים להגיד מרחב השפעה אסטרטגי אבל אין דבר כזה״. והייתי רוצה לנסות בכל זאת להכניס את ראשי לתוך המחלוקת הזו

הקדמה: 99 אירועים ועוד אחד, ועוד אחד

בשבת פתחתי עם הבן שלי ספר שיצא ב-1993: 100 האירועים ששינו את ההיסטוריה. הספר יצא בארה״ב וסובל מאמריקנוצנטריות קיצונית. כך למשל, רצח קנדי ופרשת ווטרגייט מקבלים פרקים נפרדים, אבל השואה איננה מוזכרת כלל. הספר הזה מעניין כי הוא הקפאת מצב של התודעה שעוצבה בראשית שנות התשעים. ואלו 4 מתוך חמשת האירועים האחרונים בספר: 95: ״מחשבים בכל מקום״; 96: ״קריסת הקומוניזם האירופאי״; 97: ״האיחוד מחדש של גרמניה״, 98: ״נפילת ברית המועצות״; 99: ״האיחוד הכלכלי האירופי״. ההיסטוריה מגיעה לקיצה, המלחמות נגמרו, ״המלכוד המסורתי של לאומנות… שפילג את אירופה״ פס מן העולם. עולם חדש מרהיב נפרס לנגד עינינו. והנה כי כן, הסדר הזה מתערער לנגד עינינו, ואולי כבר חדל מלהתקיים. אני חושב שהוא מתערער בין השאר בגלל התיאור הזה ולא למרות. כלומר, התיאור שלאחרונה נישא גם על ידי נח הררי לפיו ״לראשונה בהיסטוריה, העולם נשלט על ידי פוליטיקאים, אנשי עסקים, הוגי דעות ואמנים שסבורים באמת ובתמים שהמלחמה היא לא סתם משהו רע, היא גם משהו שאפשר להימנע ממנו״ הוא לא רק תמימות נוראית, אלא גם עצם המנגנון שמחולל את המשבר הנוכחי. אני מקווה שאצליח להסביר לעצמי למה.

מאיפה מתחילים לספר את הסיפור?

אפשר להתחיל לספר את הסיפור מהרבה נקודות. אחת משאלות היסוד היא מנין מתחילים לספר אותו. חבר שהוא איש רוח חרדי פורץ דרך אמר לי פעם – לא תתחיל להבין את העולם החרדי בלי להבין את המשמעות של חמש הטראומות המעצבות שלנו, והלמידה הטראומטית שהפקנו מהן: השבתאות גרמה לנו לברוח מהעיסוק בגאולה ולהבהל מחכמת הנסתר, ההשכלה גרמה לנו לברוח מחכמות העולם, הלאומיות הצבאית (עוד בידי הצאר) ואח״כ בדמות הציונית גרמה לנו להסתחרר לתוך הקהילות שלנו ולוותר על הרמה הלאומית, המהפכה התעשייתית גרמה לנו לדבוק בדרכי הפרנסה הישנות, והשואה, היא הטבעת שחתמה את הכל. והוא המשיך – עד שלא נטפל בטראומות שלנו לא נצליח להיות מי שאנחנו רוצים להיות.

ועכשיו תחשבו על הטראומות שמעורבות במציאות שלנו: איך אנגליה וארה״ב מסתחררות פעם אחר פעם ל״בדידות המזהרת״ שלהן, שבדרך מתפרקת שוב ושוב והופכת למעורבות מדממת. תחשבו על ארצות המישור האירופיות שידעו – כמו שהיטיב ג׳ארד דיימונד לתאר בשולי ספרו – אלפי שנים של כיבושים הדדיים מכל כיוון אפשרי, פשוט כי אפשר לדהור עוד ועוד. ההיגיון האסטרטגי של כולנו מעורב בטראומות האלו באופן עמוק מאוד.

ועדת אגרנט, למשל, שאלה את המעורבים מדוע לא שעו לאזהרות, אבל לא שאלה מדוע לא פינו את מוצבים בקו התעלה. לעם למוד הטראומה של 48׳ וכמובן זו של השואה הרעיון של ״אף שעל״ היה כל כך מובן מאיליו שבכלל אי אפשר היה לשאול את זה (אפילו שהיו מי שהשתעשעו צבאית ברעיון לפני המלחמה). כלומר, למרות שהתנאים האסטרטגיים השתנו לחלוטין, ויש עשרות עד מאות קילומטרים בין התעלה לבין נקודת הישוב היהודית הבאה, בעזרת טריגר של כמה כפתורים פשוטים מפעילים את התוכנה הישנה והנסתרת שמשתלטת על המערכת. הזכרון הטראומטי של נגבה ושל הדף הקרבי של אבא קובנר היו הרבה יותר נוכחים מאשר חולות סיני שנגד עיניהם.

ולא צריך ללכת עד למלחמת יום כיפור – כאשר המשטר הסורי קורס בראשית העשור הקודם, איש מקרב מקבלי ההחלטות בישראל לא העלה על דעתו באופן רציני לנצל את המצב במרחב לטובתנו, נניח כמו שעשתה טורקיה בגזרתה. זה לא נדון ברצינות (למרות שהיו מי שניסו לקדם את הדיון) כי מקבלי ההחלטות של היום צבועים בטראומה של הבוץ הלבנוני. ניצול ההזדמנות הישראלי, בדמות המב״מ, היה בהגדרתו ״מנגד״, כדי שלא נצטרך להתלכלך בבוץ המקומי.

המבנה הטראומטי של רוסיה

ואז חושבים על רוסיה וקשה שלא לזהות שם מבנה נפש אסטרטגי טראומטי: השילוב של מרחב הדהירה האסיו-אירופי, אימת הרעב הקבועה, אוסף של טראומות פנימיות (רודנות רצחנית, מהפכה בולשביקית, סטאליניזם, טיהורים, הרעב הגדול ולבסוף הקריסה של כל היומרה הזו) וחיצוניות (לפחות מפרידריך ועד ברברוסה) הם מנגנון נהדר להדלקת המבנה הטראומטי הזה. ולב הטראומה, כמו שהיטיב פרויד לנסח היא המנגנון של התנהגות כפייתית חזרתית: ההיסטוריה איננה חוזרת – אנחנו אלו שמחזירים אותה להיות היסטוריה.

ועכשיו כדאי כן להבין קצת את המבנה הרוסי. לא כי הוא נכון, אלא כי הוא פועל לנגד עינינו גם אם הוא הולך ומסתחרר לתוך עצמו. בסיפור הרוסי המערב, לפחות מאז שסיים לייצב את אירופה במחצית המאה העשרים וביתר שאת מאז שאיבד את האיזון עם קריסת ברית המועצות עסוק בלזרוע אנרכיה בשם הדמוקרטיה. הוא עשה את זה במזרח התיכון במספר גלים מאז 1990, שהשיא שלהם הגיע ב-2011, וההשפעה הזו חוללה גם את פוטנציאל האנרכיה בארצות הסובבות את רוסיה מ-2014 (אוקראינה ולאחרונה גם בלארוס). כלומר, כאשר לשיטתו המערב מקדם דמוקרטיה או זכויות אדם ובפועל מערער את יציבות המשטרים הקיימים, האסטרטג הרוסי רואה בכך חתירה תחת יסודות הקיום של העולם התרבותי. ויש לכך הקשר ערכי מאוד ברור – כזה שמבכר עוצמה, ריבונות ושלטון על זכויות אדם (וכנראה שההיסטוריה הרוסית הטראומטית חוללה את זה) הסדר והיציבות חשובים יותר מהיכולת של הפרט לבטא את עצמו. מי שחווה רעב יודע. מי שלא לא יבין.

אחד מרגעי המפתח בהתגבשות אסטרטגיית הביטחון הלאומי המתחדשת של רוסיה היתה התחושה שלהם שניצלו אותם בלוב. הרוסים הסכימו להחלטת האו״ם נגד קדאפי אבל לא ציפו שאירופה וארה״ב ינצלו אותה להפלת משטרו. תחת המשטר שהופל, קמה אנרכיה שעד היום לא שככה, וגם הרוסים לא שכחו. ולכן כאשר משטר אסד הגיע לפי התהום ב-2015 הם נחלצו לעזור לו. לא בגלל ששלטון הבעת׳ הוא המשטר האידאלי לסוריה אלא בגלל שהשלטון עדיף מהתהו. כלומר, בעוד שהמערב רואה את אירועי האביב הערבי כתקווה שהכזיבה ואפילו כאבן דרך הכרחית בדרך למודרנה, האסטרטג הרוסי רואה בהם חתרנות מערבית גלויה וסמויה שהצליחה. וכשהרוסים רואים שהדבר הזוחל הזה מתקרב אליהם, האסטרטגי הרוסי נחלץ לפעול כדי לשנות את כיוון המגמה. ואפשר להגיד עד מחר ״מרחב השפעה אסטרטגי אין דבר כזה״, אבל אם הרוסים חושבים שיש דבר כזה, ועם המערב פועל בו גם אם באופן בכלל לא מודע (תיכף ננסה להבין למה) אז זה לא כל כך משנה אם יש או אין.

תולדות הכיבוש בעידן התבונה

אבל גם למערב יש את הטראומות שלו. אפשר כמובן לדון בהן ארוכות, אבל אני רוצה לטעון שהטראומה המרכזית שהיא הכיבוש. ולא זה שלנו. הכיבוש הוא חווית הליבה האסטרטגית המרכזית של המערב במאות האחרונות. ראשית בכיבוש העולם החדש והמתחדש, לאחר מכן בכיבוש הטבע והטכנולוגיה, ובכיבוש הכלכלה (קוראים לזה ״צמיחה״) ולבסוף במסע לחלל ובכיבוש התודעה הדיגיטלית. בתיאוריות עדכניות של טראומה יש יותר ויותר דגש על סימפטומים פוסט טראומטיים של המעוול, כלומר מי היה חלק בקיום העוולות, ולא רק מי שחווה אותם. המערב כבש, דרס השמיד, ואז הגדיר מחדש את סט הערכים ויצא לכיבושים נוספים, מופשטים יותר. אבל בעיית היסוד של המערב היא שהעולם די נגמר, כלומר לא נותר עוד הרבה מה לכבוש. ואז המנגנונים הישנים ממשיכים לעבוד גם על מיצי הקיבה. המנגנונים שנתנו פייט לברה״מ ממשיכים לעבוד עוד ועוד במרחבי האינטרס הישנים מזרח אירופה, במזרח התיכון, אבל בחלקם הם מיצי קיבה על קיבה ריקה שמאכלים את הגוף במקום לעכל את המזון.

הפרק ה-100 בספר הוא, ובכן ״בני האדם חותרים להגיע לאינסוף״ והוא מתאר את יציאת של הגשושית וויאג׳ר אל מעבר למערכת השמש. תאוות הכיבוש הבלתי מרוסנת של המערב חותרת לאינסוף, לא רק בכיוון למעלה והחוצה.

האם ניתן בכלל לצאת ממעגל הטראומה?

ואם זו המציאות, כלומר – הפרשנות של שני הצדדים תקפה, אבל מיוסדת על אדנים טראומטיים שבהם המציאות הנוכחית היא צל הרים וההרים הם דווקא הזיכרון הטראומטי, אז הפעילות של שני הצדדים אלו על אלו חייבת להגיע, במוקדם או במאוחר, לכדי התלקחות.

ואז השאלה, שגם נוח הררי שואל בצורה הלא מודעת שלו, היא האם נדונו למעגל האינסופי הזה (״מעגל הג׳ונגל כלשונו״, כלומר הברלינאי הוא האדם המודרני והרוסי הוא הקוף) שבו המציאות היא שחקן משני בהצגה. אז קודם כל – צריך לומר שזו בעיית היסוד של האסטרטגיה, ולא רק בעולם הביטחוני. ואם אפשר לשאול מרמת הפסיכולוגיה של היחיד (ובעצם אי אפשר ממש אבל בכל זאת) אז הניסיון להדחיק את הטראומה מעצים את הנוכחות של התסמינים הפוסט טראומטיים ודווקא העיבוד שלה מאפשר שינוי. מבנה הנפש הציבורי הטראומטי מבקש לעסוק רק בכאן ועכשיו (אבל בעצם נעוץ בשם ואתמול) והעיבוד מחייב לגעת בעצב החשוף של האתמול.

ומי שיש להם את היכולת להיות הפסיכולוגים של הנפש האסטרטגית הציבורית הם ההיסטוריונים, אבל לרוב הם בכלל לא יודעים שהם כאלה. בנבירה של מישל פוקו בעברים השונים (בתולדות השגעון, בתולדות האכיפה, בתולדות המיניות וגם בארכיאולוגיה של הידע) הוא מנסה להיות הפסיכולוג הציבורי הזה. הוא מתאר כיצד הבנת המבנה, הנובעת מהאירועים ההיסטוריים, תאפשר לנו לחרוג מעט מעבר למבנה, ולשנות את ההיסטוריה. אבל לא קמו לו באמת ממשיכים. ובאמת ההיסטוריון הציבורי שאנחנו צריכים הוא פוקו, זה שיעזור לנו להבין את עצמנו מתוך העבר, ולא חס ושלום ההיסטוריון הפופולרי יובל נח הררי שיעזור לנו להרגיש צודקים מתמיד. אבל מה לעשות, קיבלנו את ההיסטוריון שמגיע לנו ולא את זה שאנחנו צריכים, וגם קיבלנו שוב את ההיסטוריה.