המהפכה המשטרית של אהרון ברק

רבים מתייחסים בימים אלו למהפכה השיפוטית של ברק. אני רוצה להציע שהיא היתה מהפכה משטרית, שקטה מאוד, אבל כזו שערערה לאורך זמן את יסודות המשטר בישראל. בשביל לטעון את זה אני רוצה לחזור למה שאני רואה כיסודות המשטר כאן: לא דמוקרטיה, לא פרלמנט, לא הפרדת רשויות: אינ-איודיקטוקרטיה (in + iūdicātus ממשל המבוסס על אי-הכרעה שיפוטית).

למדינת ישראל אין חוקה, ולא בטעות. זה ממש לא באג, טעות זמנית שיש לתקן אלא יסוד משטרי. המדינה היהודית הדמוקרטית היא בהגדרה מדינה ללא הכרעה. השארת הרכיב הדינמי היתה גם כורח אבל גם ליבה בתפיסה של בן גוריון. היא אפשרה להקים כאן מדינה עם קבוצות מנוגדות בתפיסות העולם שלהן. הדרך של המדינה הזו לצמוח היתה באמצעות כפיה: רק באמצעות תגובה לאירועים מן החוץ. כל שאר הסוגיות הליבתיות מושארות כסוגיות שיוכרעו בחיי היומיום, ללא הצהרה, ובאופן דינמי. הפשרה המפא"יניקית לא היתה כורח אלא תפיסת עולם – למה להכריע במה שעדיף לו שלא יוכרע, ושילך ויתברר דרך המציאות.

רבין, באופן שבו קידם את אוסלו, היה מגדולי המפא"יניקים למרות שנראה שמדובר באירוע של הכרעה: תהליך השלום העמיק במקביל גם את האחיזה הפלסטינית וגם את האחיזה היהודית במרחב. במידה רבה, נתניהו עצמו ירש לגמרי את המסורת הזו – ב-25 שנותיו (on and off) במשרד ראש הממשלה הוא כמעט ולא קידם שום שינוי עומק משמעותי. נתניהו אמנם החליף את האמונה ביכולתם של הכוחות המהפכניים לעצב עתיד טוב יותר באמונה ביכולתו של השוק, אבל תפיסת היסוד הממשלית בהיבט הזה מאוד דומה.

מספר מהלכים המתרחשים במקביל מסוף שנות ה-70 ועד לאמצע שנות ה-90 משנים מהיסוד את הגישה הממשלית הזו. המשמעותיים שבהם – המהפכה הממשלית של אגף התקציבים באוצר (1985) ועליית הרעיון של שלטון החוק (בעיקר בהובלת הרוויזיוניסטים ובהתאם לרוחות דומות במערב). את השינוי הזה לקח מי שהיה היועץ המשפטי של בגין ולימים נשיא בית המשפט העליון וניסח לכדי מהפכה: הכל שפיט.

ואם הכל שפיט הרי שיש לקדם הכרעה בכל נושא: הגיוס לבני הישיבות החרדים לא הוסדר? נדרוש מן המדינה להכריע בנושא. חוק טל ממשיך את מסורת אי ההסדרה? נפסול גם אותו. מדיניות הבניה (המפא״יניקית!) בשטחי יהודה ושומרון מחפשת את האיזורים האפורים ומבוססת על מנגנונים אפורים (כמו החטיבה להתיישבות)? נדרוש מהמדינה להלבין או להשחיר אותם. מנהל מקרקעי ישראל מקדם שינוי שקט בייעוד הקרקעות במושבים? בג״צ מבטל את השינוי. אם עושים שינוי, סובר בג״צ, הוא צריך להיות מעל השולחן, בהצהרה, לא מתחת לשולחן בהיחבא. העמדה היא לא רק חוקית – היא גם מוסרית. כמה עוולות חוותה המדינה הזו והציבורים בתוכה, באמצעות מדיניות סמויה מתחת לשולחן.

אז איפה הבעיה? הבעיה היא שהמציאות כאן מורכבת מדי להסדרה חוקית אחידה. וכשמתחילים לקדם חוקים להסדרה מוציאים מרבצם את כל השדים. הנה דוגמה: המהלכים שקידמה שקד במינוי שופטים בבג״צ היו הרבה יותר דרמטיים (בעיני) מהחוקים שהקואליציה הזו מקדמת. למה הם נענו בקול ענות חלושה? כי הם היו מתחת לשולחן. כל עוד הדברים נעשים מתחת לשולחן חובבי המדינה הדמוקרטית מתגדרים להם בדמוקרטיה שלהם, חובבי המדינה היהודית ביהודיות שלהם, וחובבי המקף במקף המדומיין שלהם.

התלכדות הנקמות

משפט מבוסס על לגימטימציה מצד החברה הנשפטת. המהלך שמגדיר את העולם כבר-שיפוט הכניס את בית המשפט – בחלק מהזמן בעל כורחו – ללב הר הגעש הפוליטי, מקום שהוא בהגדרה בסיכון מבחינת לגיטימציה.

מהלך הניגוח הנוכחי של הקואליציה מבוסס על התלכדות הנקמות של המיעוטים המרכיבים את הקואליציה הזו: תומכי הליכוד רואים כבר שנים במערכת המשפט גוף היורד לחיי המנהיגות שלהם, ומגלם בגופו את ההתנשאות שהיתה הבסיס למהפך ההוא. החרדים רואים בבית המשפט גוף המבקש לשנות את אורחות חייהם. הציונות הדתית רואה בבית המשפט גוף שפסק תמיד נגדה, ו(כמעט) אף לא פעם בעדה, אפילו לא בהיבטים של זכויות אדם ברורות. ועוצמה יהודית רוכבת על ההימנעות של מערכת החוק והמשפט להתמודד עם אתגרי הביטחון האישי בערים המעורבות ובמרחבים המעורבים כמו שחווה אותם הציבור היהודי במהלך שומר החומות. כל אלו מחפשים נקמה, אבל הם עושים זאת תחת הפרדיגמה שטבע בית המשפט: באמצעות החוק.

השימוש הבלתי נסבל שהקואליציה הזו עושה בחוקים נובע באופן ישיר מתפיסת שלטון החוק שהביאה אותנו עד כאן, כלומר שלטון באמצעות חוק: במקום להמשיך לנהל את הסכסוך בין האורתודוכסיה לתומכי רוחות השינוי בכותל, היא מחפשת הסדרה חוקית; במקום לאפשר לבתי חולים לייצר ציביון תואם לאוכלוסיות שבאות אליו, היא צריכה לחוקק חוק חמץ; במקום לשנות, לאורך זמן, את הרכב בית המשפט כך שיהלום את הדמוגרפיה הישראלית המשתנה היא מנסה לחוקק אותו, ובמקום לשנות את לאורך זמן את דירקטוריון הספריה הלאומית היא מנסה לחוקק אותו כדי שיהפוך לדמוי רשות החשמל או רשות שדות התעופה. ראשיתה של המגמה הזו כבר לפני כמה שנים (למשל עם חוק הלאום), אבל היא הולכת ומתעצמת ככל שהכל נהיה שפיט יותר.

ובכן – צר לי להזכיר זאת, אבל העולם לא נהיה באמת שפיט יותר. חוקים בישראל לא באמת נאכפים, ומשטר הכח משפיע על מנגנוני האכיפה הרבה יותר מאשר החוקים עצמם. נאמר זאת אחרת – הכח הרב שיש לאלו היוצאים להפגין לא יתפוגג, לא כל כך מהר. למעשה זהו מפגן עוצמה ענק, שקשה לראות כיצד לא ישפיע באופן עמוק על מראה פניה של ישראל בעתיד. בעוד שהחוק הוא רק מילה בספר, כזו שקל מאוד להחליף, לפרש או להתעלם מקיומה, ההמונים טובעים זיכרון חדש בבשר החי.

הבעיה היא שדבר אחד שהפגנות ההמונים אינם יכולים לעשות זה לקרר את להט הנקמה – פשוט לא כך משכחים אותו, ולכן נראה עד כה שככל שהמחאה גוברת גם הקואליציה מתחזקת עוד יותר בצדקת חוקיה.

האם יש דרך חזרה? האם יש דרך קדימה?

רון חפץ טוען שמנהיגות היא הגורם שמניע חברות להסתגלות, כלומר קשור באופן ברור לשינוי. למרות שגורמים מן השמאל והימין של האירוע משנים את המציאות, אני חש שאין מנהיגות לא מכאן ולא מכאן. הפעולה מתוך יצרי הנקמה וההיסטריה היא לא פעולה מנהיגותית, היא שימור של המודל הישן באמצעים כאוטיים (כן זה טיעון מוזר). מנהיגות אמיתית צריכה לאפשר לנו להמשיך לחיות כאן בעידן הפוסט שיפוטי, כלומר לאפשר לנו לסגת למרחב של היעדר ההכרעה. הבעיה היא שמרגע שדברים נאמרו באופן מוצהר קשה לנו מאוד מאוד לחזור לעמימות.

אחד המנגננים הכי חשובים של קידום הסתגלות לפי חפץ היא היכולת לגוון את הפרובוקציות, כלומר לא לחזור שוב פעם על אותה פרובוקציה, כדי לשמר לאורך זמן קשב בסוגיה הנדונה. אני חש שהדבר הכי פרובוקטיבי, כלומר הכי מנהיגותי שניתן לעשות כרגע היא לצעוק באופן חזק וברור: כן, אפשר לחיות ביחד, כן צריך לחיות ביחד. אבל אנחנו עדיין מחכים למנהיג שיצעק אותו.

---

^{תמונת הנושא משותפת ברישיון מתוך ויקי שיתוף:israeltourism, CC BY 2.0 https://creativecommons.org/licenses/by/2.0, via Wikimedia Commons}