יצור ירקרק משונה מי יודע

במערה על גבעה רחוקה, חי לו יצור ירקרק ומשונה. ולמרות שאנחנו לא יודעים עליו הרבה אנחנו יודעים על היצור הזה דבר אחד – הוא שונא את כריסטמס בייחוד. וממרום מושבו במערה שבהר הוא זומם מזימה שמטרתה לחמוס מידי תושבי העיר הגנרית לגמרי שמתחתיו – Whoville (נווה מישהו, בתרגום לעברית קראו אותו ׳כפר-מי׳) את חג המולד ולהפוך אותו לסתם יום של חול.

ד״ר סוס – בין הכאוס לסדר

הקסם של ד״ר סוס, בייחוד לקוראיו ילדי ארצות הברית, הוא במשחק שהוא עורך בין הסדר והכאוס. חתול תעלול, הגיבור המוכר ביותר של ד״ר סוס, הוא סוכן כאוס על מלא. הוא מפיץ בלגאן בבתי הפרברים המהוגנים ואפילו בחצר שמחוצה להם, מכבס את הכביסה המלוכלת בחוץ (So inappropriate!), גורר אחריו את הילדים המסורקים להרפתקאות מעוררת אימה. אבל אנחנו בארצות הברית, אז סוכן הכאוס גם עוזר לטאטא הכל כדי שאמא לא תדע, להשיב את העולם המושלג כולו שנצבע וורוד, אחרי שאכל עוגה באמבטיה, ניקה אותה עם השמלה החדשה של אמא, עם הנעלים של אבא, עם הקיר, עם המיטה (קשה שלא לפרש בקונוטציה בעייתית מאוד). מזל שהכל תמיד שב על מקומו בשלום ואמא כנראה לעולם לא תדע. מיהו חתול תעלול? מאיפה הוא בא?

אולי אפשר לקבל רמז על החתול מקרוב המשפחה שלו, לפחות לפי איך שהוא נראה – הגרינץ׳. האחרון, יצור ירקרק מהסוג של חתול תעלול, הוא יהודי לכל דבר ועניין. הוא מתבונן על עבודת האלילים בעיירה האמריקאית בבוז ושנאה. הוא יוצא לשבר את הפסילים. מחציתו רבן שמעון בר יוחאי שחי במערה ומבקש לשרוף את העולם של מי ש״מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה״. מחציתו השניה – רחל אימנו שגונבת את התרפים מבית אביה לבן הארמי. מאחר והלב שלו מחולק בעצם לשלוש, יתכן ובחצי השלישי הוא אליהו הנביא שיוצא לשרוף את נביאי הבעל. בסרט מ-2018 הוא אפילו משחק שחמט בליל חג המולד, כפי שנהגו יהודים לעשות מדורי דורות. והדבר שהגרינץ׳ הכי סולד ממנו אלו שירי חג המולד שמושרים בהרמוניה ובצוותא. עלילת הדם המוזיקלית על היהודים מעולם לא היתה אמריקאית יותר.

לפי הספר, יש סיבה מאוד ברורה למה שהגרינץ׳ סולד מחג המולד – הלב שלו קטן בשתי מידות. הסרט האחרון הכניס פרשנות פסיכולוגית שמדברת על הנטישה שחווה בילדותו, חוויית חג המולד הבודדת שלו בבית היתומים. אבל ברקע יש אפשרות אפלה יותר. מזה תקופה עולים ניתוחים על מוטיבים אנטישמיים בכתיבה של ד״ר סוס. הספר המרכזי שנדון בהקשר הזה הוא ספר מפורסם מאוד בארה״ב, אך (מסיבות שתיכף יובנו) הרבה פחות מפורסם בישראל ותורגם רק בשנים האחרונות, ששמו באנגלית הוא ״Green Eggs and Ham״ ובעברית ״לא רעב ולא אוהב״ (בעברית הביצים נשארו ירוקות אבל החזיר הפך להיות סתם ׳נקניק׳). במקרה האחרון, סאם-זה-השם (Sam-I-am), אם אם תרצו בעברית – הדוד סאם, רודף אחרי יצור שאין לו שם אבל יש לו כובע ופיאות:

כשחופרים קצת יותר לעומק מגלים שתאודור סוס גַייזֶל, המכונה ד״ר סוס, היה למעשה בן למשפחת מהגרים גרמנית שהיו לה שורשים יהודיים בעברה. התרבות שרודפת אחרי היהודי חמוץ הפנים עד שהוא משתכנע לנגוס בפרי האסור (החזיר) הופכת כמעט לסיפור אישי. לעומת היצור חסר השם בסיפור הביצים והחזיר, הגרינץ׳ נראה כמו גרסה הרבה יותר מחוכמת של אותו הדיון – התרבות האמריקאית, החומרית והחלולה למראה, עומדת למבחן בידי היהודי הציניקן, אבל לבסוף הוא נכנע לה. הוא נכנע כי הוא מבין שתחת מעטה החומריות יש לב פועם, אמיתי, שהמתנות הן רק הכיסוי. המוזיקה, שמעבירה אותו על דעתו, השירים שהם שרים גם אחרי המבצע המרהיב לגניבת כל המתנות, היא העיקר.

מותו של העברי

המאה העשרים היא המאה שבו מת היהודי כעברי. לפי המדרש הקדום, משמעות השם ׳עברי׳ ביחס לאברהם נוגעת לעמדה המנוגדת שלו:

״ויגד לאברם העברי״. וכי לא ידענו שאברהם עברי היה? מה תלמוד לומר ׳עברי׳? ר' יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד.

מדרש לקח טוב

אברהם עומד מן העבר האחר של העולם. רואה את העולם אחרת, וכל העולם מן העבר האחר.

למרות שהביטוי ׳עברי׳ חזר בסערה לחיינו במאה העשרים, הרי שבפועל הממד המתואר בעבריות די נעלם. במאה העשרים היהדות ניסתה לברוח מהגורל העברי, בשני כיוונים שהם אמנם מנוגדים זה לזה אבל גם סותרים את העבריות. בארץ ישראל קם העם היהודי, בשאיפה להסיר מעליו את הזרות והמוזרות היהודית, להפוך סוף סוף לעם ככל העמים ולאדם ככל האנשים. היהודי החדש, הישראלי, הוא אדם שכמו אליק ׳נולד מן הים׳. בניסיון להתמסר למלאכת התקומה מכאן, ולהפוך לנורמלי מכאן, הוא חייב לחיות את הרגע ורק אותו. הוא נטול מסורת, נטול שורשים, וככאלה גם מתקשה מאוד להעמיד עמדה ביקורתית תרבותית עמוקה. ביקורת מן הסוג הזה (להבדיל מביקורתיות ביצועית שבכך אנחנו דווקא מעולים) היא הדבר הכי גרוע שישראלי יכול לעשות (״די לחפור״ אומרים לו). הזכרון טראומטי מדי, החשיבה כבדה מדי, אין לו זמן.

היהודי האמריקאי, למולו, יצא למסע הפוך אבל דומה – אמריקה הציעה לו להיות בן בית באמת, אם רק יהיה שותף במאמץ הכלכלי לצמיחה הוא יכול להאמין בכל דבר שירצה. והיהודים כמובן קיבלו את הבשורה במלואה ואפילו מעבר לה. אם המופע הפרוטסנטי הכלכלי עוסק בקשר שבין עבודה קשה, תכנון מדוקדק ורווחה כלכלית, היהודים בעיר היהודית הגדולה בעולם היו גורם מפתח בהמצאת הרעיון שאפשר לעשות כסף מכסף, שלא צריך להתאמץ כל כך כדי לייצר בעצמנו. המהלך הזה הפך את היהודי לבשר מבשרה של אמריקה, על כל מה שאמריקה יודעת להציע.

חנוכריסמס הוא הביטוי הברור ביותר של העמדה הזו. התרבויות מותכות זו בזו באופן שכאילו אי אפשר יותר להפריד בניהן. היהדות שוב אינה מצויה מן העבר השני. היהדות האורתודוקסית האמריקאית שימרה אמנם את הנוגדנים העתיקים והטינה הבסיסית לנצרות, בעיקר כאיזו ׳מצוות אנשים מלומדה׳ והמתסרה למפעל של שימור המסורת כמעט בכל מחיר. אבל הטינה הישנה מופנית כמעט אך ורק נגד הסממנים הבולטים של הנצרות – עצי האשוח, קישוטי האלווין. היא בוודאי לא מופנית מול היסודות העמוקים של הפרוטסנטיות הכלכלית שמניעה את אמריקה והרקע התיאולוגי שלה. הקהילה הישראלית באמריקה נטולה אפילו את הנוגדנים הללו. לאליק שעלה מן הים אין כמעט כל מנגנון שיכול למנוע את השטף.

בהוליווד עם הבה נגילה

חג המולד הוא במידה רבה החג של אמריקה. עונת החגים מתחילה ב-Thanksgiving, חג ההודיה האמריקאי, ומסתיימת בערך עם תחילת שנת המס החדשה. ברקע מרוצפים מועדי הקניות הלאומיים. כל המערכות מתגייסות כדי למצות את הערך הכלכלי של עונת החגים. האימוץ הגורף של המיתוס של סנטה קלאוס ומאמץ המתנות שלו הולך יד ביד עם הנצרות הכלכלית האמריקאית. חסד האל מתבטא ברווחה הכלכלית, והרווחה הכלכלית מתבטאת באורות מנצנצים ומתנות.

הגרינץ׳ מביט על כל העטיפה החלולה של החגיגה הזו בבוז, אבל קורס מול המוזיקה שמבטאת את האמת הפנימית העמוקה יותר. המוזיקה קורעת את מסכי הלב שלו ומאפשרת לו לגדול לגודל הסטנדרטי המקובל באמריקה ולשוב להיות כאחד האדם. כשחופרים לעומק התרבות האמריקאית מוצאים שם מעט מאוד ספרות גדולה, אבל הקולנוע ועוד יותר מכך המוזיקה נמצאים שם בענק.

וגם בסרט יש רגע, פניה מפוספסת, שמאפשר פוטנציאל חדש. כאשר הגרינץ׳ מנסה לחשוב כיצד יהרוס לבני העיירה הבלתי נסבלים את החג, הוא מתיישב לנגן באורגן שלו ויוצאים לו צלילים משונים. בניגוד לאנשי העיירה ושירי הקריסטמס הקיטשיים שלהם, הגרינץ׳ יוצר דיסוננס (בעברית – תצריר) נוראי. יש שם רגע שבו היכולת לחמוס את הקריסטמס אינה דרך גניבת המתנות אלא דרך העמדת הרמוניה חלופית, דרך יצירת רעש, מוזיקה חתרנית, מהפכנית, שתאתגר את המוזיקה של Whoville:

אבל הגרינץ׳ מפספס את האפשרות הזו והולך לגנוב, כמו יהודי טוב, את הכסף של האמריקאים התמימים. בפועל, במאה ה-20 יהודים היו גורם מוביל בשבירת הסדר המוזיקלי של אמריקה. ניתן לציין בייחוד שתי דמויות ענקיות בהקשר הזה. ג׳ורג׳ גרשווין היהודי היה פורץ דרך בליצור אופרות שמתארות את חיי השחורים בארה״ב, עם השראה ממשית מתוך המוזיקה של השחורים. הוא הצליח להביא את המוזיקה הזו לקדמת הבמה בניו יורק, ולמרות הרקע היהודי שלו, הפכו יצירותיו לנכסי צאן ברזל של הג׳אז שהיה ביסודו מרחב של מחאה בארה״ב של ראשית המאה ה-20. בדומה, כחצי יובל מאוחר יותר, רוב זימרמן לקח את הגיטרה שלו בארצות הדרם, הפך לבוב דילן, ונתן קול שבור, מחוספס וישיר לדור שניסה לאתגר את היסודות של אמריקה. אבל כמו עם חנוכה, כל ניסיון לאתגר את אמריקה לעולם יבלע על ידי אמריקה ויהפוך לחלק מאמריקה.

ולמעשה, זה בדיוק מה שקרה לגרינץ׳ עצמו. למרות שבבסיס הסיפור על הגרינץ׳ מצויה עדיין הביקורת הבסיסית על הצרכנות של חג המולד, צרכנות שרק גברה בעשרות השנים מאז כתיבתו, ןלמרות שהביקורת הזו היא כמעט מיינסטרים בשיח האמריקאי (אבל לא בחיים עצמם) הגרינץ׳ כמובן הפך למוצר מרצ׳נדייז מוביל. דמותו של הגרינץ׳ הפכה לחלק בלתי נפרד מהפולקלור של החג עצמו. הביקורת נבלעה והפכה לעוד מוצר צריכה, בדיוק כמו בסוף הסיפור המקורי. זהו אולי הניצחון הגדול ביותר של התרבות האמריקאית – היכולת שלה להפוך כל התנגדות לחלק ממנה.

האם יש אפשרות לפריצת המעגל?

מאורעות השנה האחרונה הם טלטלה אדירה ליהדות – גם ליהדות ישראל וגם לזו באמריקה. כדרכן של טלטלות, ייקח אולי דור או שניים להבין את ערכן של הטלטלות הללו על ממדי העומק התרבותיים שלנו. המסלול שעליו נעו שתי היהדויות, מסלול שהיו בו הצטלבויות מאורגנות וממוסדות, אבל ברובו נע בקווים מקבילים – המסלול הזה נקטע, נשבר, או לכל הפחות התגלה כמעורער ביסודות. בשלב הראשון אנחנו מנסים לסתום את החורים שהתגלו בתכסית, אבל עם הזמן היסודות, כדרכם של יסודות, יצופו. מתוך ערבוב העולמות האלו יש אפשרות שתעלה שירה חדשה.