לא קל להיות מעדת המאמינים בימים האלה. והיה אמור להיות לנו קל. הרי לכך נוצרנו – אנחנו אלו החיים מהרגעים שבהם האדם מבין כמה הוא קטן. אנחנו המחכים לסימן שיערער את האדמה הבטוחה שהלכנו עליה.

לא קל כי כבר שכחנו איך מדברים מאמינים. כי גם מי שנראים כמאמינים הלכו בטוחה במסילות של פלדה רעועה ורוח נמוכה על האדמה החלולה. גם הם ראו בענני הסערה סימן לצדקותם.

מניעות וסימנים

והכל עניין של סימנים: הקו הרוטט של האמונה מתוח בין הראיה של הקשיים והצרות כמניעות שיש להתגבר עליהן, לבין סימנים שיש לכרות אליהם אוזן. בין התעלמות קשיחה, מופגנת, ומתכנסת, לבין פתיחות שבירה וחשופה. במילים שלנו: הניסיון הגדול הוא האם אנחנו צריכים להמשיך באותו נתיב למרות הקשיים או שעלינו לחשב מסלול לאורם. וזהו ניסיון שלעולם לא נדע את התשובה אליו. ועדיין אברהם, יצחק ושרה תוהים האם אברהם נתנסה בלהעלות את יצחק לעולה או שנתנסה שלא להעלותו. ועדיין רבן יוחנן בן זכאי על ערש דווי ואינו יודע באיזו דרך מוליכין אותו (אם לגן עדן או לגהינום).

והנה אלהים הביא לעולם – בחוש ההומור האופייני לו כל כך – לא מגיפה של גוג ומגוג, לא מלחמת עולם (הוא כבר למד שאנחנו לא למדים מהן), אפילו לא מכה של כנים או של צפרדעים. אפילו לא דבר, או שפעת ספרדית. נגיף, לא קטלני במיוחד, לא מזעזע במיוחד. ואנו מתקשים להבין שהמחלה אוחזת לא בפרטים אלא באנושות כולה, כלומר במבנה שיצרנו בעמל רב לפחות מאז 1945.

ולמול העדינות האלוהית הזו, עדת המאמינים בשלה: הכל כדי להמשיך בתפילות כמסורת אבותינו, להתחתן כמו שנהגו בדורות האחרונים, לקיים את ״עולם התורה״ בישיבות ומדרשות. מבחינתם הכל מניעות, ואנחנו במצח נחושה נתגבר עליהן. אנחנו הרי יודעים ״למסור את הנפש״. הטובים שבהם יזהירו להקפיד על ההנחיות קלה כבחמורה, הפחותים יצטלמו בנשף ללא מסכות, אבל אין איש עומד ואומר – אולי סימן הוא מאת ה׳? אולי הוא לא רוצה את התפילות שלנו במתכונת שלהן? אולי הוא לא מעוניין בישיבות בצורה הזו? אולי הגזמנו עם החתונות?

והמאמינים לא לבד – כל המערכות עושות יד כדי להגיד שדבר משמעותי לא השתנה. זה יחלוף, יעבור. רק החוב הולך ותופח מתחת לאדמה החלולה ומאיים לבלוע את היקום.

וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל

לאחרונה יצא לי לשמוע דו שיח בין מייקל אייזנברג לראש ישיבה על שאלות של אי וודאות. מייקל רמז בעדינות שקולם של הרבנים נדם למול הקורונה. במילים שלי: הם לא אמרו שום דבר רלוונטי למול אירוע אפי של פעם בכמה דורות. בשפה קפיטליסטית אפשר יהיה לנסח את הבעיה כך: למה שילמנו לכם כל השנים אם כשצריך אתכם אתם חסרי ערך. ראש הישיבה ענה לו – יש לנו בעיה בהפצת המסר. אבל מייקל צדק. הבעיה היא לא בהפצת המסר. הבעיה ברעיון של ״מסר״. עולם הישיבות מכונס ברעיון שיש ״מסר״ ושהוא נובע מן הפנים אל החוץ. מן הספרים אל החיים. המחשבה שהמשמעות מפוזרת שם בחוץ בעולם, שכל אדם יכול להרים אותה מתחת לכל אבן, חותר תחת היסודות של העולם הזה.

התיאור של חז״ל את אברהם כ״עברי״, שכל העולם מן העבר האחד והוא מהעבר השני, מאוד קוסם לי בשנה האחרונה. ההבנה שניתוץ הפסילים היא אבן יסוד ביהדות. שיש להפנות אותה מול היהדות עצמה שעה שעדת המאמינים תועה בקווים ישרים כל כך, ומאבדת בכך את אמונתה. שהשאלה ״מה חובתי״ היא שאלה פתוחה, שכל ספרי ההלכה לא יכולים לה. והיא לב שאלת האמונה, והיא גם הקשר ההדדי והגדול בין האדם לאלהים: ששניהם אינם יודעים.

*

לפני שנים, בחווית פיקוד ראשונה וקשה כתבתי לעצמי מילים שעדיין מהדהדות בחלל עולמי הפנוי והמצומצם:

כְּשֶׁאַבְרָהָם הִבִּיט לַשָּׁמָיִם
וְסָפַר מִלְּמָעְלָה הַכּוֹכָבִים
הוּא הֵבִין
כַּמָּה בּוֹדֵד לִהְיוֹת
אֱלֹהִים.

---

_{תמונת הנושא מתוך הסט של הסרט אודיסאה בחלל 2001, משותפת ברישיון:
Matthew J. Cotter from Wigan, United Kingdom, CC BY-SA 2.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0, via Wikimedia Commons}